"את בתי הצעירה נטע ילדתי בגיל 26 בחודש החמישי להיריון. בכלל לא ידעתי שאני בהיריון, זה התגלה במקרה בחודש שלישי כשהופיע דימום חזק. ההמוגלובין שלי ירד באופן קיצוני, הייתי חלשה ועייפה עד מוות. במשך כחודש נשארתי במיטה, ואז החליטו הרופאים ליילד אותי כי הייתי בסכנת חיים. נטע נולדה במשקל 580 גרם והרופאים לא נתנו לה שום סיכוי לחיות. הייתי בטוחה שאיבדתי את הילדה, אבל אחרי חודש, כשהתאוששתי, התברר שכנגד כל הסיכויים גם הילדה שרדה.

הייתי המומה. באותם ימים זה נחשב נס רפואי - רופאים מכל העולם הגיעו כדי לראות אותה. היא הייתה מין רבע עוף קטן שמחובר להמון מכשירים וכשראיתי אותה לראשונה נצבט לי הלב.

אחרי עשרה חודשים בבית החולים נטע חלתה בצהבת ונזקקה למנת דם. במהלך העירוי נסתם אחד העורקים וכתוצאה מכך אצבעות רגליה השחירו. קיבלתי הביתה תינוקת עם נמק. כעבור זמן קצר נשרו לה האצבעות ובגיל שנה וחצי נאלצו לכרות לה את כף הרגל והיא נותרה נכה.

בשנתיים הראשונות לחייה לא הייתי מסוגלת לטפל בה - היא גרה אצל אמי שטיפלה בה במסירות. בהמשך התברר לנו שבגלל שלא הגיע חמצן למוח, נטע סובלת גם מפיגור שכלי קל. כשנטע הייתה בת 12 גיסי נהרג בתאונת דרכים ואז הבנו שנטע סובלת גם מבעיות נפשיות - היא לקחה את המוות שלו מאוד קשה ורצתה לקפוץ מהגג, כדי לבדוק בעצמה מה זה מוות. בהמשך התחילה לסבול מחרדות והיא מטופלת עד היום בכדורים פסיכיאטריים.

התקשיתי מאוד להתמודד עם העובדה שילדתי ילדה לא רגילה, וכדי לברוח מהתמודדות השקעתי את עצמי בקריירה. הקמתי משרד פרסום משלי ולמדתי לתואר בתקשורת ואמנות. זה היה הפיצוי שלי על תחושת הכישלון כאם - אמנם לא הצלחתי להחזיק את הילדה שלי ברחם - אבל הצלחתי להתמודד עם הרבה גברים שהתחרו איתי על תפקידי מפתח בתחום הפרסום.

כל השנים הסתרנו את העובדה שנטע חריגה וניסנו לגדל אותה כילדה רגילה. כשהיינו הולכים לים, למשל, נטע הייתה חושפת את הפרוטזה ורצה למים, ואני התכווצתי מבושה.

חשבנו שאפשר יהיה 'לתקן' אותה. השקענו בה בלי סוף. לקחנו אותה לשיעורי שחייה (והיא זכתה במדליה של נכים), לשיעורים פרטיים, לתרפיה באמנות, לטיפולים פסיכולוגיים. קיבלנו על כך המון הערכה מהסביבה, ועדיין חשבתי שאנחנו משפחה כושלת, חריגה. לקחתי את כל האשמה עליי. חשתי נחותה, התביישתי בעצמי בכך שלא הצלחתי להביא לעולם ילדה רגילה והרגשתי שאני כל הזמן צריכה להוכיח לעולם שאני שווה.

למזלי, המשפחה התגייסה לעזור בגידולה של נטע. אמי כאמור, טיפלה בה במסירות אין קץ, אחותה הבכורה, דניאל, אוהבת אותה מאוד ובעלי היה קשור אליה מהרגע הראשון. הוא אהב אותה אהבת נפש והסתגל למצב במהירות. גם אני קיבלתי ממנו תמיכה מלאה וזה רק חיזק את הקשר שלנו.

נטע היום בת 27. לפני כשבע שנים עברה לחיות בהוסטל למוגבלים. ההשלמה והתובנות הגיעו רק בשנים האחרונות. הבנתי שברחתי לקריירה כדי להוכיח לעולם שלמרות שנכשלתי כאמא, אני עדיין מוצלחת. גם לנטע עדיין קשה להשלים עם העובדה שהיא לא רגילה. היא, למשל, מחפשת בן זוג רגיל, ולא מוכנה להתפשר על פחות.

נקודת המפנה המשמעותית בעבורי הייתה כשנטע השתתפה בהצגה 'אהבה בלתי אפשרית'. בהצגה משחקים תלמידי תיכון מרמלה לצד ילדים מוגבלים, והיא עוסקת בילד חריג שרוצה להיות ילד רגיל. החשיפה של נטע בהצגה גרמה לי להתגאות בה, והבנתי שהחשיפה שלה היא התרופה שלי. לראשונה בחיי אני מעזה לספר שיש לי ילדה חריגה ואני גאה בה, כי היא מקסימה ומוכשרת בדרכה. ילדה שכולם מתאהבים בה. אני מקבלת אותה, מעודדת אותה לעסוק במה שהיא הכי טובה בו - מוזיקה ושירה, ומקווה שתהיה מאושרת".

שורה תחתונה

"הורים לילדים מוגבלים חייבים לחפש את האיזון. יש כאלה שמפסיקים לעבוד ומקריבים את חייהם למען הילד, ויש הורים כמוני, שניסו לברוח. אני אומרת שחייבים למצוא את שביל הזהב".

________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il

_________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: