שבועות אחדים לפני 4 בנובמבר 1995 הוזמן יצחק רבין לכנס של ישראלים ממוצא אנגלוסקסי שנערך במכון וינגייט, "מעין מימונה של דוברי אנגלית", כפי שמתארת אפרת דובדבני, מי שהייתה אחראית על סיוריו של ראש הממשלה באותה תקופה. "התכנון היה לתת כבוד לראש הממשלה של ישראל", מספרת דובדבני, "אבל כשהגענו לכנס ורבין ירד מהאוטו – כמות אדירה של אנשים, ממש נחילי אדם, רצו אליו בניסיון לפגוע בו. הכי הדהים אותי לראות אנשים רצים אליו עם ילדים על הכתפיים. לא הבנתי את זה: איך בן אדם מחזיק ילדים על הכתפיים ורץ איתו כדי לבעוט בראש ממשלה? אבל רבין לא הסכים לוותר אלא החליט להשתתף באירוע כפי שתוכנן.

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

"הוא עלה לבמה ואמר את מה שהיה לו להגיד, בזמן שבקהל קיללו אותו וצעקו: 'כהנא חי'. אני עליתי אליו באמצע הנאום ואמרתי לו: 'בוא תרד ונעזוב', אבל הוא התעקש לסיים את הנאום. 'אני לא מפחד מאנשים', הוא אמר לי. את הביקור עצמו קיצרנו ועברנו למקום המפגש הבא. מכיוון שהגענו מוקדם, היה לנו קצת זמן. ישבנו איתו, כמה אנשים קרובים, ואמרנו לו: 'תשמע, יכלו לפגוע בך'. הוא אמר: 'אני לא מאמין שיהודי יפגע'".

כשדובדבני משחזרת את האירוע, היא לא מסתכלת לאף אחד בעיניים: העיניים שלה נעוצות במפית שידיה ממוללות. איילת נחמיאס-ורבין, שיושבת לצידה, שמעה את הסיפור כבר עשרות פעמים, ובכל זאת היא נזכרת שאף פעם לא שאלה את דובדבני אם בסיור המקדים היה סימן לכך שרבין יתקבל בעוינות. עכשיו היא שואלת, ודובדבני משיבה לה: "ממש לא". דובדבני מכהנת היום כמנכ"לית של מרכז פרס לשלום, ואילו נחמיאס-ורבין, שבתקופת רבין שימשה כעוזרת ליועץ המשפטי במשרד ראש הממשלה, היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה. הן נפגשו בשבוע שעבר, ביוזמת Xnet, לראיון משותף לקראת יום השנה ה-20 לרצח ראש הממשלה. שתיהן נמנו אז עם המעגל הקרוב לרבין. שתיהן זוכרות היטב את הנסיבות שהובילו לרצח. והן עדיין מתגעגעות.

דובדבני עם רבין. "הוא אמר לי: 'אני לא מפחד מאנשים'" (צילום אבי אוחיון, לע"מ )
דובדבני עם רבין. "הוא אמר לי: 'אני לא מפחד מאנשים'" (צילום אבי אוחיון, לע"מ )

האלימות כחלק מהיום-יום

דובדבני מתארת את השבועות האחרונים בחייו של רבין כחשיפה רצופה לשנאה ולאיומים. "בתקופה ההיא היה ברור שבכל מקום שאליו נלך, האלימות תחכה לנו", היא אומרת. "זה כבר נעשה טבעי וחלק מהיום-יום. כשהוא הגיע לאיזשהו אירוע בתיאטרון הבימה והתקבל בתשואות, הוא היה המום: הוא לא היה רגיל לזה. הוא היה רגיל שבכל מקום מקללים וצורחים וקופצים על האוטו, ומפעם לפעם האלימות רק התגברה והתגברה".

אז כשהרצח קרה, הייתה תחושה של "ידעתי שזה יבוא"?

"לא באמת. כולנו היינו תחת הנחת העבודה שהשב"כ יודע הכי טוב מכולם, והאמנו לרבין שיהודי לא יפגע. החשש לקראת העצרת ב-4 בנובמבר, מלבד שלא יבואו אנשים, היה שיבוא מחבל מתאבד. יותר מכך: כשרבין סיים את דבריו ועמד ללכת, אמר לו גבי לסט, שהיה מפקד מחוז תל אביב של המשטרה: 'אתה רואה, יצחק, הצלחנו'. הוא התכוון לכך שהצלחנו לעבור את האירוע בלי מחבל מתאבד. אני בשלב הזה עליתי למעלה, היינו באופוריה, ואז רבין ירד, נותרו לו עוד כמה מדרגות, ואז אני זוכרת ששמעתי כמה יריות, מישהי צועקת 'סרק סרק', ומישהו קטן נמוך מוצמד לקיר. חשבתי שלא יכול להיות שקרה משהו, כי הבחור הזה נראה לי קטן ונמוך".

דובדבני: "אני זוכרת ששמעתי כמה יריות, מישהי צועקת 'סרק סרק', ומישהו קטן נמוך מוצמד לקיר. חשבתי שלא יכול להיות שקרה משהו, כי הבחור הזה נראה לי קטן ונמוך"

נחמיאס-ורבין: "מה שכן, הייתה תחושה קשה שנכשלנו בהגנה עליו. הורג אותי שהשארנו אותו לבד. רצינו לבוא איתו לסיורים, להקיף אותו, והוא לא רצה. הוא בהחלט היה מהזן של 'איפה ישנם עוד אנשים'. היום הוא נראה רחוק מאוד. מאז הרצח אני פוגשת תלמידים וחיילים - פגשתי אלפי בני נוער – ואני יודעת שלא נתפס לאנשים שרצחו כאן ראש ממשלה. לבני נוער זה נראה היסטוריה רחוקה. לפני כעשר שנים הרציתי על רבין בכיתה ג', ותלמיד אחד שאל אותי אם עבדתי גם עם בן-גוריון. זו תפיסת ההיסטוריה שלהם, וזה מפחיד אותי.

"אני נמנית עם האנשים שחושבים שהנתיב של ישראל השתנה באופן דרמטי בגלל רצח רבין. גם מי שלא חושב שצריך לקדם תהליך מדיני, צריך להיות לו ברור ומובהק שרצח של ראש ממשלה הוא אירוע היסטורי שאחריו אנחנו כבר לא מה שהיינו קודם. לדעתי, תופעות כמו לה פמיליה ולהב"ה הן תוצר ישיר של האלימות, של הלגיטימציה שניתנה לאלימות ושל ההסתה שהתחילה לפני רצח רבין. אנחנו מדינה שהגיעה להישגים מדהימים, אבל נקרע בנו קרע; מדי פעם אנחנו מצליחים בקושי רב לתפור אותו מחדש, ואז בא אירוע כמו הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים, ופורם אותו שוב".

"השיח הוא מאוד אלים היום", מסכימה איתה דובדבני. "מלבד מה שהיה בעבר, נוסף בשנים האחרונות האלמנט של הרשתות החברתיות, שם כל אחד מסתתר מאחורי מקלדת, וכל דאלים גבר. ההקצנה יותר קשה ומפחידה. אתה מרגיש שאם אתה אומר משהו שהוא שונה מקונצנזוס מסוים, אתה בוגד. כמו שרבין אמר, האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה".

רבין עם מירי אלוני, דקות לפני הרצח. "הייתה תחושה קשה שנכשלנו בהגנה עליו"  (צילום: מיכאל קרמר)
רבין עם מירי אלוני, דקות לפני הרצח. "הייתה תחושה קשה שנכשלנו בהגנה עליו" (צילום: מיכאל קרמר)

את יכולה לקרוא לי "יצחק"

אפרת דובדבני (47) ואיילת נחמיאס-ורבין (45) נפגשו במהלך לימודיהן באוניברסיטה העברית בירושלים. הן רצו לאגודת הסטודנטים במסגרת התא של מפלגת העבודה, ואחרי שנבחרו, התגייסו לסייע לרבין בפריימריז של המפלגה לקראת בחירות 1992. "רבין לא התאמץ לרתום אותי", נזכרת נחמיאס-ורבין. "הוא פשוט דיבר, ואני האמנתי בדרכו - ביטחון וחתירה להסדר מדיני. כבשה אותי גם האותנטיות שלו. בפעם הראשונה שפגשתי אותו קראתי לו 'מר רבין', והוא אמר: 'את יכולה לקרוא לי יצחק'. הוא היה נגיש, לא יומרני".

נחמיאס-ורבין: "אם הוא שאל אותך מה שלומך, זה עניין אותו. הוא התכוון לזה. יש מנהיגים ששואלים אותך מה שלומך וממשיכים הלאה לעוד 30 איש. רביןממש רצה לשמוע את התשובה"

שתיהן טוענות שלא הרצח הפך את רבין למיתוס. דובדבני: "אני לא חושבת שהרצח הפך אותו למה שהוא. רבין ניצח בחירות והקים ממשלה שהמטרה שלה הייתה להיטיב עם מדינת ישראל, ואני חושבת שרוב אזרחי ישראל הרגישו שהייתה שם עבודה אמיתית, גם מבחינת תשתיות וגם מבחינה כלכלית ותיירותית. היה ניסיון לעשות טוב, וזה דבר שאנשים מעריכים ומוקירים. הייתה פה עשייה אדירה".

נחמיאס-ורבין: "הייתה גם תחושה חזקה של תקווה, והיה עוד משהו: רבין היה אדם שאנשים אהבו. היו אנשים שלא הסכימו עם דרכו, אבל היה בו משהו שגרם לכך שהיה קל לאהוב אותו".

דובדבני: "האנושיות הזו, המשהו הבלתי אמצעי".

נחמיאס-ורבין: "אם הוא שאל אותך מה שלומך, זה עניין אותו. הוא התכוון לזה. יש מנהיגים ששואלים אותך מה שלומך וממשיכים הלאה לעוד 30 איש. רבין ממש רצה לשמוע את התשובה. שמעתי את זה גם מאנשים שישבו איתו למבצעים צבאיים: הם דיברו על דקדקנות, עמידה בלוחות זמנים, התחשבות באנשים אחרים. אלה דברים שאנחנו כבר לא רגילים אליהם. הוא עמד מאחורי כל דבר שעשה ושהיה קשור אליו במישרין או בעקיפין. היה הולך, לדוגמה, לכל אתר פיגוע, לראות מה היה שם".

רבין עם נחמיאס-ורבין. "דברים שאנחנו כבר לא רגילים אליהם" (מתוך אלבום פרטי)
רבין עם נחמיאס-ורבין. "דברים שאנחנו כבר לא רגילים אליהם" (מתוך אלבום פרטי)

דובדבני: "וכשהוא הלך לשם, היה בו משהו כל כך אמיתי, כל כך מלא צער וכאב. היה לו חיבור אמיתי לשטח. הסיורים שהכי עינגו אותו היו בצבא: שם הוא ממש הרגיש בבית. הוא נתן לכל חייל תשומת לב. שאל: 'מאיפה אתה בארץ?', רצה לדעת מה סיפור החיים שלו. הוא ממש שאב מזה המון עניין".

נחמיאס-ורבין: "גם לא הייתה המון אבטחה אז. האבטחה הכבדה על פוליטיקאים התחילה אחרי הרצח. עם רבין היינו יוצאים לסיורים בליווי שתי חוליות בלבד, אז יכולת לחוות את הציבור. לא הייתה בעיה ללחוץ לאנשים ידיים. הבעיה הייתה בו: הוא היה צריך לעבור תהליך עם עצמו ולהבין שאנשים רוצים ללחוץ את ידו. בהתחלה הוא היה מאוד נבוך, והוא היה צריך להתגבר על הביישנות. הוא אהב אנשים, אבל היה לו לא נעים".

דובדבני: "אני קיבלתי ממנו בתקופה הזו את הרצון לעסוק בפעילות ציבורית. העבודה איתו יצרה אצלי איזושהי מחויבות לעבוד למען מטרה, למען הציבור. פוליטיקה לא עניינה אותי, אבל היה לי ברור שאיילת תלך לשם".

נחמיאס-ורבין: "כן, זה היה ברור לאפרת, למרות שלי זה היה פחות ברור. אבל אחרי שסיימתי סטאז' בעריכת דין, מכל האופציות שהיו לי בחרתי להיות מנכ"לית של עמותת שלום חבר. לא חשבתי שאתמודד אי פעם לכנסת".

נאום הבכורה של ח"כ איילת נחמיאס-ורבין במליאת הכנסת, מאי 2015

העוצמה של המנהיגות

איך אתן חושבות שהמדינה הייתה נראית אם רבין היה פה עכשיו?

נחמיאס-ורבין: "אני חושבת שהוא לא היה נהנה לראות מה נהיה כאן".

דובדבני: "מסכימה לגמרי".

דובדבני: "אני מאמינה שהוא היה מנסה למנוע מאוכלוסיות להגיע למצב שאין להן מה להפסיד. הוא היה נותן להן תקווה. כשנותניםלהן תקווה,הן לא הולכות לקיצוניות"

מה הוא כן היה אוהב בישראל של היום?

נחמיאס-ורבין: "הוא היה אוהב לראות צעירים שמשתלבים בפוליטיקה".

דובדבני: "ושישראל היא חוד חנית בנושא של טכנולוגיה והייטק שהוא מאוד אהב".

ומה הוא היה עושה לנוכח המצב המטורף שאנחנו נמצאים בו היום?

דובדבני: "אני מאמינה שהוא היה מנסה למנוע מאוכלוסיות להגיע למצב שאין להן מה להפסיד. הוא היה נותן תקווה. ברגע שאתה נותן תקווה לאוכלוסיות, הן לא הולכות לקיצוניות".

נחמיאס-ורבין: "אבל חשוב לזכור שהוא היה גם מר ביטחון: אדם שהאמין מצד אחד שצריך לטפל בטרור ביד קשה, ומצד שני לדאוג לעתיד של המדינה הזו. אתה חייב גם לטפל בבעיות המיידיות וגם לדאוג לאופק. זו העוצמה של המנהיגות".

אתן חושבות שיש עדיין סיכוי למילה הזו, שנשמעת היום כמעט נאיבית - שלום?

דובדבני: "בהחלט. ברור לי שממתינות מחיאות הכפיים למי שיעשה שלום, רק שכרגע הן חרישיות".