בבוקר אחד בחודש יולי 2005, פולה בליק־דיין הבינה מה באמת חשוב לה בחיים. עד אותו יום היא הייתה ישראלית נוטפת שיק שהתגוררה עם בעלה העשיר, איש אופנה יהודי־איטלקי, בבית יפהפה במילאנו, התהלכה על עקבי סטילטו וחשבה שהחיים מתחילים ונגמרים באיך שאת נראית.

אבל אז היא ילדה את בנה השלישי, שאושפז בשל מחלת הירשפרונג - מחסור בתאי עצב בשרירי המעי הגס, שגורם לחסימה ולהגדלת המעי. הלידה התרחשה זמן קצר לאחר שבנה השני אובחן, בטעות, כחירש, ואיש לא הבחין בצרכיו המיוחדים. וכך, כשהיא פחות מחודש לאחר לידה, מצאה את עצמה מתרוצצת בין הבית, שבו חיכו לה שני ילדים קטנים, לבין בית החולים, שבו שכב התינוק שזה עתה ילדה כשהוא מחובר לצינורות מכף רגל ועד ראש. רגע לפני שהתמוטטה התבוננה על חייה והבינה שהיא מוכרחה לעצור ולחשב מסלול מחדש.

"אני זוכרת את עצמי באותה תקופה רצה לאחת מחנויות הבגדים שלנו במילאנו כדי לחפש בגדים נוחים, כי הייתי צריכה לצאת מהבית לבית החולים ולחזור", היא נזכרת, "חייתי שנים בעיר שבה את לא יכולה לצאת מהבית אם את לא מתוקתקת ברמות, אנשים רודפים אחרי מותגים ויושבים לשתות אספרסו כשהם לבושים מיליון דולר. הייתי אז רזה, לא הרשיתי לעצמי לשקול מעל 50 קילו, השקעתי זמן בפדיקור ומניקור, והייתי פעמיים בשבוע במספרה. הלכתי עם הילדים לכל מקום בנעלי עקב, עד שבאותו בוקר חזרתי הביתה עם כאבי רגליים חזקים. הייתי אחרי לידה וכעסתי על עצמי שאני ממשיכה לבזבז אנרגיה על מה ללבוש".

מה עשית?

"ביום שהבנתי שאני צריכה לטפל בילדים שלי, שהם צריכים את האמא הלביאה שלהם, זה הרגיש כמו הר געש שהתפרץ מבפנים. הבנתי שאני מסוגלת לטפל בהם רק בג'ינס וטי שירט ונעלי ספורט. הורדתי את כל המסיכות ושחררתי מעצמי את האנרגיה שהושקעה באיך אני נראית".

זהו, את מפסיקה לבכות

גם היום, תשע שנים לאחר שבליק־דיין (44) חזרה ארצה עם שלושת בניה ושלוש שנים לאחר שפתחה את "מרכז פולה לרפואה טבעית", שהפך למוקד עלייה לרגל לסלבריטאים רבים, מיעל בר זוהר ועד עברי לידר, היא עדיין מסתובבת במכנסי טרנינג וחולצות רחבות. אין זכר לחליפות האיטלקיות התפורות היטב שלבשה בעבר. "הכי נוח לי לטפל באנשים כשאני עם ה'פיג'מה' שלי", היא צוחקת. בביתה בצפון תל אביב היא עדיין מחזיקה חדר הלבשה מפואר עם מיטב התיקים והנעליים - אחרי הכל, היא עדיין אשתו של מוריס דיין, בעל חנויות אופנה יוקרתיות והיום גם נדל"ניסט.

גם לה עצמה הייתה כאן, מיד עם שובה ארצה, אפיזודה קצרה כיבואנית אופנה, כשעוד הייתה סטודנטית לרפואה סינית, אבל היום היא שומרת את אהבתה לאופנה רק לאירועים.

סיפור חייה מלמד יותר מכל על האמביציות שלה: היא גדלה בבת ים, במשפחת מעמד ביניים, הבכורה מבין ארבע בנות, כולן קרובות זו לזו. אחותה הילה, צעירת האחיות, מנהלת היום את הקליניקה שלה ביד רמה.

בגיל 22, לאחר שחרורה מצה"ל, הכירה את מוריס ונסעה בעקבותיו לאיטליה, שם נישאו. החיים באיטליה היו טובים אליה. היא מצאה לעצמה חברים בקהילה היהודית האמידה, ודי מהר הפכה לאמא אווזה במשרה מלאה. התוכנית המקורית, ללמוד באיטליה, נזנחה.

עמנואל, בנה הראשון, נולד לפני 15 שנה. כאשר נולד יונתן, בנה השני, היום בן 13, החלה לחשוב על מימוש עצמי ועל החלומות שהיו לה ללמוד באקדמיה. כשנכנסה להיריון עם בנה השלישי, מיכאל, היום בן תשע וחצי, כבר נרשמה ללימודי רפואת שיניים באוניברסיטה פרטית באיטליה, שעמדו להתחיל כמה חודשים לאחר הלידה.

"הייתי צריכה ללדת ביולי, והלימודים התחילו באוקטובר", היא נזכרת, "המצב הכלכלי שלי היה טוב מאוד, הייתה לי המון עזרה, סידרתי את חיי כמו שצריך, אבל גיליתי שהחיים הם לא תוכנית כבקשתך".

מה קרה?

"באותה תקופה יונתן נכנס לגן ילדים. הוא היה בן שנתיים וחצי. יום אחד קראה לי לגן קלינאית תקשורת ואמרה, 'תשמעי, הבן שלך לא מתקשר, הוא גם לא שומע'. גם אני הרגשתי בבית שמשהו לא בסדר, אבל רופאת המשפחה אמרה לי, 'הוא שומע שתי שפות, איטלקית ועברית, אל תדאגי, הוא ידבר בשלב יותר מאוחר'. הקשבתי לרופאה.

"כשהקלינאית בגן העירה את תשומת לבי לחוסר התקשורת של בני, קבעתי בדיקה לרופא אוזניים והוא אובחן כחירש. כמה שנים מאוחר יותר, בישראל, התברר שהוא לא חירש, פשוט הייתה לו דלקת במערות הפנים וסתימה גדולה באוזניים, והוא אובחן כאוטיסט, אבל בשלב ההוא באיטליה התבקשתי לשים לו מכשירי שמיעה. כך עבר עליי ההיריון השלישי: כשאני רצה מאבחון לאבחון".

ובסוף הייתה טעות רצינית באבחון.

"אני תמיד אמרתי, 'הבן שלי שומע, הבעיה שלו אחרת', ובעלי היה כועס שלא שמתי לילד את מכשיר השמיעה. היו פעמים שבעלי היה נכנס הביתה ואני הייתי מחזירה לבן שלי במהירות את המכשיר, אבל רוב הזמן הוא היה בלי זה, כי אני זיהיתי את המצוקה שלו. אפילו שלחו אותי לפסיכולוג, כי חשבו שאני אמא שלא מקבלת את החירשות של הבן שלה".

מאחר שעלה חשש כי העובר שבבטנה עלול להיות חירש אף הוא, נשלחה בליק־דיין לבדיקות גנטיות והחירשות נשללה. כשנולד מיכאל בישרה לה האחות שהתינוק שומע, "וכולנו היינו מאושרים ושמחים", היא משחזרת.

אבל השמחה הייתה קצרה: למחרת התברר שמיכאל נולד עם מחלת הירשפרונג. "לא הבנתי מה קרה לבן שלי, למה הוא בטיפול נמרץ. הכניסו אותו לניתוח בגיל יום, ואני לא הבנתי מה קורה סביבי".

מה את זוכרת מעצמך באותה תקופה?

"יכולתי או ליפול לדיכאון או להרים את עצמי. בחרתי לא ליפול. כשמיכאל היה בבית חולים החלטתי בלב, בלי להגיד לבעלי אפילו, שבאיטליה אני לא מסוגלת לטפל באמת בילדים שלי. ידעתי שאני צריכה להזיז הרים ולהילחם על הבריאות שלהם, ורציתי לנהל אותה בבית שלי, בישראל".

אז מתי עזבת את איטליה?

"הרופאים באיטליה החליטו שמיכאל צריך לעבור ניתוח בבטן בגיל שנה או כשיגיע למשקל של מעל שבעה ק"ג. במקביל הוא החל לעבור חוקנים על בסיס יומי כדי להפעיל את המעיים. אמרתי לבעלי, 'יש לנו זמן עד הניתוח, למדתי לעשות לו את החוקן לבד, בוא ניסע קצת לישראל'".

בזמן שבעלה חי על קו ישראל-איטליה, פולה שכרה דירה ברמת אביב ויצאה לקרב של חייה על בריאות ילדיה. עוד לא הייתה להם תעודת זהות ישראלית, ואת כל הטיפולים עשתה באופן פרטי. בשנה הראשונה מיכאל סבל מהידבקויות במעיים ואשפוזים תכופים, ונותח אצל טובי המומחים.

"היום מיכאל הוא ילד מלא חברים שהכל כמעט מאחוריו", היא מספרת בהתרגשות, "אני לא מתפתה לעשות לו ניתוחים נוספים, כי אני מאמינה שצריך לתת לזמן לעשות את שלו. הכל נמצא אצלנו בגוף, המחלה והתרופה".

בישראל החלה פולה לטפל גם ביונתן, ופנתה איתו למכון שמיעה. "יום אחד הוא לקח את מכשירי השמיעה שלו וזרק אותם מהחלון", היא צוחקת, "שאלתי את עצמי, איך אני עוזרת לילד שלי. אבל במכון השמיעה הישראלי סירבו בהתחלה לבדוק אותו, כי הוא לא נחשב ישראלי.

"בסופו של דבר הסדרתי את זה, ובאחת הבדיקות הוא התחיל להשמיע קולות. בבדיקה נוספת, הפעם בהרדמה מלאה, יצא אליי הרופא, ואמר: 'הבן שלך לא חירש. הוא שומע יותר טוב ממך. יש סתימה של נוזלים, לא יותר מזה, והוא יצטרך ניתוח כפתורים'. שאלתי, 'ומה עוד?' הרופא שתק רגע ואמר, 'ואולי גם נוירולוג'".

רגע לא קל.

"אני זוכרת שיצאתי משם, התקשרתי לבעלי ואמרתי, 'מוריס, יונתן לא חירש, אבל אני לאיטליה לא חוזרת. תשאיר את הטיפול בילדים בידיים שלי'. היו בי גם רחמים וכעס על המקום שבו הבן שלי אובחן לא נכון".

לאחר שעבר ניתוח כפתורים, פולה התרוצצה עם בנה בין הנוירולוגים הטובים בישראל והוא אובחן כבעל צרכים מיוחדים על הקשת האוטיסטית.

מה היה הרגע הכי קשה מבחינתך?

"הייתה נוירולוגית ישראלית בכירה שנתנה מרשם לכדורים לבן שלי, ואמרה, 'אני לא חושבת שאי פעם הוא ידבר, זה מצב קשה'. זה היה רגע חשוך מאוד. אבל אחר כך הלכתי לפסיכולוגית, והיא אמרה לי, 'איפה שאת תרגישי בטוחה, זה המקום שבו תוכלי לעזור לבן שלך'. היא חיזקה בי את ההבנה שאני צריכה להישאר בישראל. התחלתי ללמוד את הנושא, לא הכרתי אותו לפני כן, וקניתי ספרים להורים לילדים עם צרכים מיוחדים. היה לילה אחד שבכיתי, ואז אמרתי לעצמי, 'זהו, את מפסיקה לבכות, כי מה יעזרו לך הדמעות?'"

מאיפה היו לך הכוחות לטפל בשלושה ילדים לבדך, שניים מהם זקוקים לטיפול מיוחד?

"דווקא העובדה שבעלי חי באיטליה עשתה לי טוב במובן הזה שפעלתי בלי התערבויות. כבר הבנתי מה הבן שלי צריך, ויכולתי לטפל בו באופן הטוב ביותר בלי רעשי רקע. זו הייתה תקופה שבה רק אני עזרתי לעצמי. אף אחד לא עזר לי, לא היו לי חברות שיכלו לעזור".

מה המסר שלך לאמהות של ילדים עם צרכים מיוחדים?

"אישה היא האנרגיה שמניעה את הבית. אני חלילה לא מורידה דבר מהגברים, אבל עלינו הכל נשען, ולכן תסמכו על האינטואיציות שלכן, ואם יש לילד בעיה, תקבלו אותה".

"אמרתי, 'הבן שלי שומע, הבעיה שלו אחרת', ובעלי היה כועס שלא שמתי לו את מכשיר השמיעה. שלחו אותי לפסיכולוג, כי חשבו שאני לא מקבלת את החירשות של הבן שלי". בליק-דיין  (צילום: גל חרמוני)
"אמרתי, 'הבן שלי שומע, הבעיה שלו אחרת', ובעלי היה כועס שלא שמתי לו את מכשיר השמיעה. שלחו אותי לפסיכולוג, כי חשבו שאני לא מקבלת את החירשות של הבן שלי". בליק-דיין (צילום: גל חרמוני)

ללמוד לשחרר

חצי שנה לאחר שבנה האמצעי יונתן החל ללמוד בגן לילדים עם צרכים מיוחדים, החלה פולה ללמוד רפואה טבעית ונטורופתיה, בין היתר מתוך רצון לבחון כיווני טיפול נוספים לילדיה. ארבע שנים למדה נטורופתיה ב"מהות", בית ספר לרפואה טבעית שהוא שלוחה של אוניברסיטת בר אילן. במקביל למדה דיקור סיני, טיפול בכוסות רוח ובשיטות נוספות. היום היא דוקטור לרפואה סינית (P.H.D). "הלימודים נתנו לי הרבה כוח, כי הרגשתי שאני מעצימה את עצמי", היא מספרת. "הרפואה והטיפולים תמיד היו בנשמתי. מגיל צעיר הייתי היחידה שמסוגלת לשים ולהוציא לסבא שלי את הקטטר. לחברות שלי בבית הספר אני עשיתי חורים באוזניים".

עוד במהלך הלימודים טיפלה בצעירה אחרי צבא. "היא הייתה הפרויקט הניסיוני שלי. במשך שנה היא עברה שינוי בתזונה וטיפולים להצרת היקפים. בסוף התהליך, היא הלכה לחתונה ואנשים לא זיהו אותה, כולם שאלו מי עזר לה. אנשים שראו את התוצאה פנו אליי, וזה חיזק אותי".

כשפתחה לפני כשלוש שנים את "מרכז פולה לרפואה טבעית" ברמת אביב, והציעה טיפול בבעיות כאב, טיפולי אסתטיקה, הצרת היקפים וגם טיפולי פנים טבעיים - הלקוחות המפורסמים לא איחרו להגיע.

"המפורסמת הראשונה שבאה אליי הייתה אורלי ויינרמן. אחריה הגיעה דנה מגן, דוגמנית לשעבר, והיום בעלת חדרי מלח לטיפול באלרגיות. מגן הביאה אליי את חברות ילדותה, ביניהן סנדרה רינגלר. בהמשך באה ציפי רפאלי (אמא של בר), וידעתי שזה קשר שלא יסתיים לעולם. אנחנו פשוט מחוברות מאוד. דרכה הכרתי את כל המשפחה, ואני אומרת: תחת עץ תפוחים לא נופלים אגסים. בר בחורה נפלאה, לפעמים אני מסתכלת עליה, וחושבת: היא חונכה טוב".

עוד לקוחות של פולה שבטח שמעתם עליהם - קחו נשימה: מושיק גלאמין, מיכל ויצמן ("מיכל הקטנה"), גיא זו־ארץ, הראל סקעת, שירי מימון, אורנה דץ, אירית רחמים, שלי גפני, אגם רודברג, לירז צ'רכי, שחר פאר, נועה רוטמן ואמה, דליה רבין.

חוץ מזה, יש לה גם לקוחות בחו"ל שמזמינים אותה לסדרות טיפולים עבור קבוצות נשים, אבל היא לא מסתפקת בכך. בעתיד היא מתכננת להגדיל את הקליניקה, להרחיב את מגוון הטיפולים, להוציא קו מוצרים טבעי לקוסמטיקאיות, ולהכשיר מטפלות בשיטה. "היום יש רשימת המתנה גדולה, והמשימה הבאה שלי תהיה ללמוד לשחרר - מה שלמדתי בעקבות הטיפול האישי בילדים שלי".

פולה: "דרך ציפי רפאלי הכרתי את כל המשפחה, ואני אומרת: תחת עץ תפוחים לא נופלים אגסים. אני מסתכלת על בר, וחושבת: היא חונכה טוב"

A photo posted by Bar Refaeli (@barrefaeli) on