"בפעם הראשונה שתפסתי פורץ הייתי עוד חבר בלהקת 'טיפקס', אי־שם בשנות ה־90", מספר המוזיקאי אורי מיילס. "גרתי אז ברחוב זלמן שניאור בתל אביב ובאחד הבקרים שמעתי דפיקה חלשה מאוד בדלת. כשפתחתי ראיתי בחור צעיר ששאל אם זו הדירה שמציעים לשכירות. לא הייתה בבניין שום דירה להשכרה, וגם שפת הגוף שלו וקולו החשידו אותו בעיניי. יש לי ראש כזה של בלש שעובד שעות נוספות כל הזמן, והבנתי מיד שמדובר בפורץ.

"אמרתי לו שהוא טועה ושנראה לי שהדירה בקומה מעליי היא זו שמוצעת להשכרה ושאין אף אחד בבית כרגע. תוך כמה דקות שמעתי אותו מתעסק עם המנעול של הדירה למעלה, ומיד התקשרתי למשטרה. זה לא היה פשוט לשכנע את המוקדנית, אבל בסוף היא הסכימה לשלוח צוות מיומן. בינתיים ירדתי למטה כשמצלמה בידי. כשהגיעו השוטרים עלינו לדירה הפרוצה ותפסנו אותו בדיוק כשיצא מהדלת, אוחז במכשיר וידאו יקר. הוא ראה אותנו ופשוט קפא על מקומו. למחרת ראיין אותי בוקי נאה, אז הכתב הפלילי של ידיעות אחרונות, ופרסם כתבה שכותרתה הייתה 'הבלש מטיפקס', וכך המשיכו החבר'ה לקרוא לי זמן רב.

"המקרה השני התרחש באותו בניין, כשנה לאחר מכן. יצאתי בשעות הבוקר והבחנתי בבחור שמציץ לתוך הסטודיו שהיה לי אז לתיקון פסנתרים בקומת הקרקע. כשראה אותי, הסתלק משם מיד, וזה היה מחשיד מאוד. התקשרתי למשטרה והחלטתי לעקוב אחריו. ראיתי אותו נכנס ויוצא מבניינים. אחרי 20 דקות הוא נכנס לבניין ברחוב אלנבי פינת טרומפלדור והציץ לדירת הקרקע. עדכנתי את הבלשים, שפתאום הופיעו משום מקום. הם נכנסו לדירה ויצאו ממנה לאחר כמה דקות כשהם אוחזים בפורץ האזוק.

"המקרה השלישי אירע לפני כשש שנים בזכרון יעקב. בדיוק סיימתי הופעה עם הלהקה שלי 'כחול' והעברתי את הציוד לרכב. פתאום קלטתי מישהו שמנסה לפרוץ למכונית. התקשרתי למשטרה תוך כדי מעקב אחריו, ונתתי תיאור מדויק שלו. לאחר חצי שעה הוא נלכד. בדיעבד התברר שהוא דמות מוכרת למשטרה.

"המקרה האחרון קרה לפני כמה שבועות. הלכתי עם בתי ליאור ועם פרודתי ליטל לפארק הירקון, והשתרענו על מחצלת בצד של פינת אבן גבירול ורוקח. אני שכבתי עם הגב לתיקים וליטל ישבה מולי. משהו כל הזמן הציק לי, אבל לא ידעתי מה. כשהסתובבתי בפתאומיות אחורה, ראיתי בחור שמתרחק ממני באיטיות, תוך כדי שהוא מסתיר את ידיו. צעקתי לעברו 'מה קרה פה עכשיו?', הוא ברח והסתתר מאחורי אנדרטה שנמצאת שם. כשהבין שאני עומד לתפוס אותו, זרק את הארנק ואת תיק האיפור שסחב מהתיקים שלנו, והתחיל במנוסה. החזרתי את הארנקים לבתי והתחלתי לרוץ אחריו, שוב מעדכן את המשטרה בזמן אמת ובהתקדמות במסלול ההליכה. ניסיתי להישאר קרוב אליו, אבל מפאת עומס המבלים והשבילים הפתלתלים - הגנב נעלם כלא היה.

"עדכנתי את המשטרה לגבי המקום האחרון שראיתי אותו והתחלתי לחזור, ואז בדיוק הוא צץ, חמישה מטרים ממני. הוא לא הבחין בי ואני המשכתי לעקוב אחריו. רציתי לתפוס אותו, אבל ביקשו בטלפון מהמשטרה שלא אעשה זאת. עקבתי אחריו עד לנמל תל אביב, עד שבקרבת מחסום הכניסה לנמל 2, חיכו לנו אנשי יס"מ מיומנים ולכדו אותו בעדינות מבלי להפעיל כוח. הם לא הבינו למה רדפתי אחריו אם כבר זרק את הארנקים, אבל לי היה חשוב שלא יעשה זאת שוב.

"האם אני פוחד? לא. כזה אני. כמוזיקאי אני מאלתר כל הזמן בהתאם לתנאים המשתנים מולי, וכך בדיוק אני פועל גם בחיים. נקודת המוצא שלי תמיד מורכבת, אני תמיד מחפש את הסיפור הגדול מאחורי כל פעולה קטנה".

השורה התחתונה

"כשבוקי נאה כתב עליי את הכתבה הוא המליץ למשטרה לתת לי עיטור. את העיטור עדיין לא קיבלתי, אבל חוש הבילוש מלווה אותי תמיד. גם כשאני מרפא פסנתר, אני מתחיל לבנות סיפור מהסימפטום ועד הפתרון. אני חושב שאני יכול להיות בלש מצוין, אבל הכי אני אוהב לרפא פסנתרים. בכל פעם שאני מכוון פסנתר אני בהתרוממות רוח".

__________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il

_________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: