החלום שלי היה להיות זמרת אופרה. מאז ומתמיד השירה הייתה בעבורי משאת נפש מחד ותשוקה בלתי ממומשת מאידך. חיי התחילו במסלול שלכאורה הותווה לי מראש. כבת למורה, היה ברור לי ולכולם שאלך בתלם. למדתי תנ"ך ומקרא באוניברסיטה העברית, נישאתי וילדתי שישה ילדים - חמישה בנים ובת, ולימדתי בבית ספר "בויאר" למחוננים בירושלים.
"חלומי להופיע על בימת האופרה היה משהו שידעתי שלא יתגשם לעולם, בגלל המקום השמרני שבו גדלתי. למדתי פיתוח קול, שרתי בלהקת הסטודנטים ובמקהלה, אבל השירה נשארה בגדר תחביב. כשהייתי בת 37 בעלי, אבנר, הציע לי להגשים את החלום ולהפוך את השירה למרכז עיסוקי. הוא סטארטפיסט, ותפיסת העולם שלו היא שאין גבול לאפשרויות, צריך רק להעז. 'בואי ניקח שנה, תנסי להיות זמרת ונראה איך נסתדר', אמר לי ועודד אותי לעשות משהו שמבחינתי היה מהפכני.
"הייתי אז אם לחמישה והיה ברור שזמרת אופרה כבר לא אהיה, אבל סבתי גרה אז בדיור מוגן והפגישה אותי עם רכזת התרבות של המקום. השתמשתי בכישורי ההוראה שלי, בניתי מופעים והתחלתי לנדוד בין בתי אבות, עם גיטרה ומגבר. בשלב מסוים בעלי הצטרף אליי כסאונדמן וכתומך רגשי. אהבתי כל רגע. הייתי מאושרת.
"ואז, קרה האסון. ב־13.3.2002 בננו הבכור, סגן גיל בדיחי, מפקד מחלקה בשריון, נפל בקרב עם מחבלים ברמאללה. היום הוא היה צריך להיות בן 35. זה היה נורא. תחושה שחיי הופקעו ממני. בלוויה שלו, בבית הקברות בנטף שבהרי ירושלים, שרתי את השיר 'ואף על פי כן', של דויד שמעוני.
"הייתי צריכה הרבה מאוד כוחות נפש כדי לחזור לשיר בפני אנשים. במיוחד במופע של שירי רחל, שבו אני שרה את 'בן לו היה לי'. איך אני שרה את השיר הזה, כשגיל שלי איננו?
"כעבור חודשיים, חבר שהוא עצמו אב שכול, ביקש שאופיע בפני חבריו. השיבה לשירה החזירה אותי לתלם. לחיים. לנורמליות. אבל נפילתו של גיל שינתה את הקונספט של ההופעות שלי. המשפחה התכנסה יותר בבית, ואבנר ואני החלטנו שבמקום לצאת החוצה עם המופעים, נזמין אנשים אלינו הביתה.
"מאז מתקיימים בביתנו שבנטף מופעים פתוחים לקהל הרחב בימי שישי בבוקר, ובמהלך השבוע - מופעים לקבוצות. אלה מפגשים מוזיקליים ייחודיים שבהם אני משלבת את השירה עם יצירה ועם אירוח בבית.
"ואז, הגיע סרטן הריאות. זה היה בינואר 2012, לפני שלוש שנים וחצי. הלכתי לישון כרגיל, ובאמצע הלילה התעוררתי במפתיע מכאב עצום באצבע הקטנה של יד שמאל. הזרת התנפחה בצורה מבהילה, ובעלי אבנר החיש אותי למיון בהדסה עין כרם. הרופא שבדק את הזרת הורה על בדיקות מקיפות, שנעשות ככל הנראה לכל מי שמגיע למיון. כשהגיעה התוצאה של צילום הריאות, אמר לי הרופא בפנים חמורות שיש משהו הדורש בירור ושלח אותי לבדיקת CT. היא אוששה את הממצא: סרטן ריאות! לי, שלא עישנתי אף פעם!"משם, החל מחול שדים: ניתוח שבו הוסרה האונה הנגועה, טיפולי כימותרפיה ותשישות נוראה, פיזית ונפשית. לקח לי המון זמן לאסוף את עצמי.
"שנה וחצי אחר כך, ביולי 2013, חזרתי לזהות שלי. לשירה. לשוב לשיר אחרי המחלה, בתום שנה וחצי של אלם, אמר לגביי לחזור לנורמליות של החיים. התכנים וההגשה של המופעים השתנו, כי כבר לא הייתי אותו אדם, אבל הייתי מאושרת. ואז, כעבור שלושה חודשים, המחלה חזרה. שוב עצרתי לשנה, ושוב חזרתי, וגם התחלתי לכתוב ולהלחין שירים על נושאים שעוברים דרך המסננת הפרטית שלי.
"מה שהכי מרגש אותי זה שהקהל הנאמן שלי חיכה לי וחזר למופעים בביתי, וכאן במרפסת ממשיכה להתערבל אנרגיה של אהבה".
השורה התחתונה:
"התחושה שיש לי מה להגיד ושאנשים זקוקים לזה, מעניקה לי כוח ותקווה שלעולם לא אפסיק לשיר".
_________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
_________________________________________________________________
לכל אדם יש סיפור:
- למה החליטה אורלי יונסי הרוני לקפוץ מרכבת נוסעת?
