"לפני עשר שנים, חזרתי מפגישה בחיפה. עליתי על הרכבת לנתניה, שם חיכה לי האוטו שלי, ומשם הייתי אמורה לנסוע הביתה, לכפר יונה. אחרי שעברנו את בנימינה וחדרה שמתי לב שהרכבת דוהרת במהירות. כשהתחלתי לשאול את הנוסעים הבנתי שאני על רכבת אקספרס לתל אביב. נורא נלחצתי כי מיהרתי מאוד הביתה - למחרת הייתי אמורה להתחיל עבודה חדשה, הילדים חיכו לי בבית והיו עוד אינספור מטלות. מצאתי את הפקח והסברתי לו שעליתי בטעות על רכבת אקספרס ושאני חייבת לרדת בנתניה.

"הפקח היה אדיב ואמפתי ואמר שהייתי צריכה להחליף רכבת בבנימינה, אבל הכרוז לא עובד והוא לא הספיק ליידע את כל הנוסעים בקרונות. הבהרתי לו שאני לא אשמה, ושהוא אחראי על הנוסעים שלו. 'ימות העולם' אמרתי לו 'אני יורדת בנתניה'.

"התחננתי שילך לנהג הקטר ויבקש ממנו לעצור לי בנתניה. הפקח דיבר עם נהג הקטר במכשיר הקשר ואמר לו שהוא חייב להוריד נוסעת. התחיל ביניהם ויכוח. הנהג אמר שאסור לו בשום פנים ואופן, אבל הפקח, שראה את המצוקה שלי, לא ויתר. הוא הבטיח לנהג שאני ארד מהר ואף אחד לא יבחין.

"כשהרכבת החלה להתקרב לנתניה, נהג הקטר האט את הנסיעה ובשלב מסוים, עוד לפני שהרכבת נעצרה, פתח הפקח את הדלתות וסימן לי לקפוץ. כספורטאית לשעבר שהייתה מעולה בקפיצות למרחק ולגובה - קפצתי בלי לחשוב פעמיים.

"התעוררתי כעבור כמה שעות בבית חולים לניאדו בנתניה, עם תחבושת ענקית על הראש וחצי ראש מגולח. התברר שהראש נחבט ברציף בזמן הקפיצה. עד היום אין לי מושג מה בדיוק קרה שם. אני רק יודעת שנהג הקטר ראה את הנפילה ועצר את הרכבת. הפקח והנהג עוכבו לחקירה תחת אזהרה, ואני לא יודעת אם הם נענשו.

"בעודי שוכבת בבית החולים, אני שומעת ברדיו קדימון: 'מחר במקומון: נוסעת שעלתה בטעות על רכבת אקספרס ביקשה לרדת בתחנה בנתניה, האם ירדה?' עוד לא הספקתי לעדכן את המשפחה שלי, אבל כבר הכינו ידיעה לעיתון. אחי, שלא ידע דבר, התקשר אליי ואמר: 'את לא מאמינה איזה סתומים יש בעולם. איזו מטומטמת קפצה מרכבת נוסעת!'

"במשך כמה ימים הייתי בטוחה שאשאר משותקת, לא יכולתי להזיז את הגוף. אבל לאט לאט המצב השתפר וחזרתי הביתה. אחרי התאונה כולם המליצו לי לא לצאת לעבוד ולחיות מכספי הביטוח הלאומי. עורכי דין נדיבים מכל רחבי הארץ חיזרו אחריי כדי לתבוע את רכבת ישראל ולהוציא מהם הון - אבל זה היה הדבר האחרון שעניין אותי. קיבלתי מה שהסכימו לתת לי והמשכתי הלאה. אנשי הנהלת הרכבת התייחסו אליי יפה מאוד, התעניינו בשלומי, הם היו ממש בסדר.

"כמה חודשים אחרי הפציעה החלטתי לצאת לעבודה, למרות הכאבים הקשים והטיפולים שעברתי. במבט לאחור, הקפיצה הזו, שהייתה מעשה לא אחראי לכל הדעות, עשתה לי המון דברים טובים. השיעור היה קשה אבל למדתי ממנו שאנחנו אורחים בעולם הזה, שהחיפזון מן השטן ושעוד לא הספקתי כלום בחיים. היו לי חלומות גדולים, אבל החיים לקחו אותי אחרת. בגיל 17 התחתנתי והבאתי לעולם שלושה ילדים. בתוך הטירוף של בעל, ילדים, בית ומשפחה, לא היה לי זמן להגשים את עצמי.

"כיום ההישג הכי גדול שלי הוא היכולת לפרנס את עצמי, להיות עצמאית ולעשות כל מה שאני רוצה. התגרשתי, התחלתי ללמוד גיטרה, לקחתי שיעורי ריקוד, התחלתי לכתוב חומרים. לפני כשנה עליתי על הבמה בפעם הראשונה והגשמתי חלום ישן להיות סטנדאפיסטית. למופע שלי קראתי 'החיים במהירות האור'.

"במשך שנים אחרי המקרה לא העזתי לעלות לרכבת. בפעם הראשונה שעליתי, ראיתי את הפקח מהתאונה. הוא לא זיהה אותי, אבל אני אותו לא אשכח בחיים".

השורה התחתונה:

"אם אתם זקוקים לשינוי, אל תחכו לאירוע מטלטל כדי להתחיל בחיים חדשים. התחילו ברגע זה ממש".

________________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il

_________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: