כשגדי עזרא שיחק כדורגל בנעוריו במכבי קריית גת, הוא בוודאי לא העלה על דעתו שבשלב מסוים יקבלו חייו תפנית מפתיעה, שבאחד משלביה הוא יוכל להעניק לעצמו את התואר "קול ישראל באוניברסיטת ניו יורק". תואר כזה לא ממש קיים במציאות, אבל עזרא בהחלט ראוי לו: במאי האחרון הוא נבחר מבין 400 סטודנטים מ-60 מדינות לייצג את בוגרי התואר השני בפקולטה למשפטים של המוסד האקדמי היוקרתי NYU ולשאת נאום בשמם בטקס סיום הלימודים. כמות המאזינים: כ-3,000 איש, שזה בערך מספר האנשים שנכנסים להיכל התרבות האימתני בתל אביב. הלחץ שבו הוא היה נתון: תדמיינו לבד.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
חודשיים לפני הטקס נשלח לסטודנטים "קול קורא" שבו הם הוזמנו להגיש מועמדות להופעה באירוע. עשרות סטודנטים נענו להזמנה ועברו סינון קפדני על פי קורות חייהם ותקציר הנאום שהגישו. ועדת איתור זימנה את המועמדים הסופיים להופיע מולה, ומתוכם נבחר עזרא."מהרגע שנודע לי שנבחרתי, ניסיתי לחשוב כל הזמן איך שוברים את הקרח", מספר עזרא. "זה מעמד מאוד מלחיץ, גם לי וגם לקהל. חשבתי על כל מיני רעיונות עם דובר האוניברסיטה ועם ראש הפקולטה למשפטים, ויום אחד אמרתי להם: 'למה שלא אעשה משהו שהוא הכי עממי, הכי פשוט – סלפי?' הם היססו אבל אמרו שיבדקו את העניין. באותו יום אמרתי לבת הזוג שלי: 'איזה רעיון טיפשי. מזל שהם לא התלהבו'. אבל למחרת הם חזרו אליי ואמרו לי שהדיקן מת על זה, ושחייבים לעשות את זה, אז זה מה שעשיתי".
הנאום של גדי עזרא בניו יורק
עולם שלם בחוץ
עזרא (29) נולד בקריית גת לשוטר ולאשת חינוך, ובנעוריו הקדיש חלק ניכר מזמנו לכדורגל. תחביב נוסף שהחל לטפח בילדותו היה נסיעות לחו"ל: הוא ניצל את העובדה שלקריית גת ולשיקגו יש ברית ערים תאומות, והשתתף במשלחות נוער שיצאו לעיר האמריקאית במסגרת התוכנית "שותפות 2000". "נסעתי לשם מכיתה ט' עד י"א, וזה גרם לי להבין שיש עולם שלם מחוץ למקום בו גדלתי", הוא אומר.
יש הבדל לא קטן בין המקום שבו גדלת למטרופולין האמריקאי.
"ברור. קריית גת היא מקום מאוד חם. ריחוק או ניכור חברתי הם לא דברים שהכרתי בתור ילד. הערך המוסף של ילדות במקום כזה הוא שלומדים לכבד כל אדם, ולא משנה מה צבע העור שלו, מה הנטייה המינית שלו
ומה המאוויים שלו. זה גורם לך לאהוב אנשים ולהבין את הפוטנציאל שטמון בעיר הזו. היה לי ברור גם שמשקיעים בה הרבה פחות מאשר במקומות אחרים. הייתה בבית הספר שלי כיתת קרוואן עם חור גדול בקיר שאני זוכר עד היום, ועדיין, התלמידים הגיעו להישגים. האנגלית שלי היא ממערכת החינוך המצוינת בקריית גת, וגם מסרטים כמובן. אני בטוח שקיימת הדרה של הפריפריה שמתבטאת בכל תחומי החיים ונפרסת על פני עשרות שנים ועל פני כל הממשלות, מימין ומשמאל".
לאחר התיכון התגייס לקורס טיס, וכעבור שנה נפל ממנו והצטרף לפלס"ר צנחנים, שם סיים את שירותו הצבאי. "בקורס התוודעתי בפעם הראשונה לאנשים שלא הגיעו מהמקום שאני הגעתי ממנו. זו הייתה חוויה מאירת עיניים. כבר במיונים אני זוכר שניגש אליי מועמד אחר וסיפר שהפתעתי אותו כשדיברתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי ששופטים אותי עוד לפני ששומעים אותי".
כשסיים את הצבא ארז מזוודה וחזר לארצות הברית, הפעם כדי להדריך במחנה נוער של התנועה הקונסרבטיבית במסצ'וסטס, ועם סיום המחנה המשיך לטיול הגדול במרכז אמריקה. בקיץ שלאחר מכן שב לאותו מחנה, ובסיומו ערך טיול נוסף, שאחריו התחיל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. חודשים אחדים לאחר שהתייצב לראשונה בקמפוס ברמת אביב פרץ מבצע עופרת יצוקה, והוא זומן למילואים. "באמצע הסמסטר אתה מוצא את עצמך מנותק מהמסלול שהתחלת, אבל למרצים הייתה נכונות לסייע לנו ולאפשר לנו לחזור לשגרה. אני זוכר שפעם ניגשתי למרצה כדי לשאול אותו על עבודה שלא הגשתי, וכשהוא שמע את הסיבה, חייך ואמר: 'עזוב שטויות, אל תגיש את זה, תיישר קו עם כולם'".
במקביל ללימודים עבד במשרד ממשלתי ושימש כעוזר מחקר באוניברסיטה. גם בתקופה זו נסע לארצות הברית, הפעם במסגרת משלחת לימודית בנושא משפט וביטחון לאומי. "בנסיעה הזו התגבש הרצון ללמוד בחו"ל", הוא נזכר. את ההתמחות עשה אצל פרקליט המדינה דאז, משה לדור, שעליו יש לו רק מילים טובות: "הוא אישיות מעוררת הערצה, שליח ציבור במלוא מובן המילה וחף מכל אינטרס אישי. כאחד שהיה זבוב על הקיר אני יכול להעיד שההתלבטויות שנופלות על האדם הזה הן מדהימות, והוא שוקל את כל האפשרויות ללא משוא פנים".
איך מתנהל מתמחה צעיר ואלמוני מול פרקליט המדינה?
"אני יכול לספר לך שבשבוע הראשון שלי שם קיבלתי תיק רגיש לקראת דיון דחוף וקריטי. נכנסתי אליו לפגישה ראשונה, והוא ישב בקצה שולחן ארוך ואמר לי: 'יש לנו 30 דקות בלו"ז. נעשה 60 שניות שיחת היכרות ו-29 דקות עבודה'. וכך היה".
לאחר ההתמחות עבד מספר חודשים במשרד עורכי דין, ואז הוא התבשר שהתקבל ללימודי תואר שני במשפטים באוניברסיטת ניו יורק. ההכנות לנסיעה היו בעיצומן; עזרא כבר ראה את עצמו גר בתפוח הגדול עם זוגתו אפרת והכלבה ג'ולי, אלא שאז פרץ מבצע צוק איתן, והצוות שלו נקרא למילואים. "המפקד שלי אמר לי לטוס, לא לעצור את החיים שלי, כי הוא היה סקפטי לגבי כניסה קרקעית. אני מאוד דאגתי, אבל טסתי, ורגשות האשמה פשוט הרגו אותי. כשדיברתי עם אחד הקצינים, הוא אמר לי שצה"ל לא בנוי רק עליי ושהרחבת ההשכלה היא גם תרומה. ככה התחלתי את השנה בניו יורק".
על מה המהומה
כשהוא מדבר על ניו יורק, מפלס ההתלהבות עולה מיד. "העיר הזו היא כל מה שאתה מצפה, והרבה יותר", אומר עזרא. "זו עיר שהדציבלים בה גבוהים בכל פרמטר של החיים, גם כשטוב וגם כשרע. שנת הלימודים היא עבודה מאוד קשה, ויש המון חומר. יש גם קשיים ברמה הכלכלית, גם כי העיר מאוד יקרה וגם כי קשה לשים ברקסים כשרואים את כל מה שיש לה להציע".
מה היה היחס בקמפוס לישראל?
"באוניברסיטה יש אנשים ממגוון מדינות, והתרשמתי שהם סקרנים מאוד לגבי ישראל. הם ממש חיכו להזדמנות לשמוע ישראלי שיסביר להם על מה המהומה. השתדלתי להיות פעיל בכל מה שקשור להסברה. ארגון 'סטודנטים למען צדק בפלסטין' פעיל מאוד באוניברסיטה, ואני לא יכולתי לשתוק מולם. כשהשחירו את המדינה ברשימות תפוצה ענקיות, לא התביישתי להשיב.
"לדעתי, המצב שלנו לא כל כך נורא באוניברסיטה מבחינה הסברתית: התרשמתי שהסטודנטים לא ממהרים לשפוט אותנו ושהם חשדנים כלפי מידע שמגיע אליהם. היה לי, למשל, שיעור בנושא דיני לחימה, שהשם ישראל עלה בו לא מעט. המרצה דיבר על המשט לעזה של המרמרה, ובעיניי הוא הציג את הסיפור באופן מוטה. הרמתי יד והוספתי פרטים. תוך חמש דקות חצי מהכיתה ירתה עליי שאלות. הרגשתי שאני מנהל קו הגנה על מדינת ישראל. בגלל שזו פקולטה למשפטים, השיח פחות רגשי, אלא מתנהל יותר מהפן של משפט בינלאומי וזכויות אדם".
דיווח בערוץ 2 על המשט לעזה, מאי 2010
אתה רואה את עצמך משתלב בפוליטיקה?
"כן, אני עובד כיום במשרד החוץ. חזרתי לארץ במטרה להשתלב בעשייה ציבורית, לשפר את המקום הזה ולנסות להפוך אותו לסובלני ונעים יותר".
