קסה גטו לא רוצה שתרחמו עליה, ולא נותנת למכשולים שהחברה הישראלית מציבה בפניה לעמוד בדרכה. להפך: נראה שהיא שייכת לאותם אנשים שאי אפשר לעצור אותם. ניתן אולי להתיש ולתסכל אותה, אבל זה לא יגרום לה ליפול אלא רק לעשות עוד ועוד: ללמוד, לטפס, להסביר, להפיק לקחים, להפיץ בשורה – הכול כדי שלדור הבא של העדה האתיופית בישראל יהיה יותר קל.

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

גטו (27) היא בוגרת תואר ראשון במדעי המדינה ובתקשורת באוניברסיטת תל אביב וכיום לומדת לתואר שני במגדר ובאנתרופולוגיה. כפעילה חברתית הייתה ממובילי המחאה של עולי אתיופיה שפרצה לפני כשלושה חודשים ושהתבטאה בהפגנות זועמות. בחודשים האחרונים היא נמנית עם ראשי תא הסטודנטים "העת לסטודנט השחור", שפועל בקמפוס התל-אביבי וששם לו למטרה "להשמיע קול אחר במרחב האקדמי הרגיל והלבן", כהגדרתה, "וליצור שיח אלטרנטיבי סביב המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים".

גטו מתארת את חברי התא כ"מקבץ של סטודנטים וסטודנטיות משכילים וחריפים, הרואים את המציאות בצורה מורכבת וביקורתית", ומבטיחה שנשמע עליהם הרבה במהלך שנת הלימודים הקרובה. בין השאר, הם מתכוונים לציין בקול תרועה רמה את הסיגד, החג החשוב של יהודי אתיופיה, שחל מדי שנה שלושה שבועות אחרי יום כיפור. עם זאת, עיקר עיסוקם יהיה בנושאים אקטואליים שרלוונטיים לבני העדה. "נגרום לכך שישמעו אותנו כל פעם שצריך", היא מבטיחה.

קסה גטו בראיון לקרן נויבך ברשת ב', יוני 2015

את העוזרת? את המנקה?

היא נולדה באתיופיה ועלתה לארץ ב-1991 במסגרת מבצע שלמה. "הגענו למרכז קליטה בצפון", היא מספרת, "ומשם הגענו במקרה לשכונה טובה מאוד בחולון. היינו המשפחה האתיופית הראשונה שגרה בשכונה אשכנזית, מאוד לבנה, וזה היה ממש הארד-קור".

מה זאת אומרת הארד-קור?

"כשהיו באים לתקן לנו כל מיני דברים בבית, היו שואלים את אמא שלי: 'מי בעל הבית?' והיא הייתה אומרת: 'אני'. הטכנאים היו בטוחים שהיא התבלבלה, ומנסים להסביר לה: 'אנחנו מתכוונים לזה שגר פה. את העוזרת? את המנקה?' היא הייתה מתעקשת: 'לא, זה הבית שלי. נראה לך שהייתי מביאה לעבודה את הילדים שלי?' הטכנאים היו בשוק. בניגוד להרבה משפחות אתיופיות, אותנו המדינה לא הסלילה לגטו אתיופי. יש שכונה ליד הבית שלנו ש-80 אחוז מהתושבים שלה הם אתיופים. גם אנחנו יכולנו להגיע לשם".

"אנשים היו עוברים את הכביש כדי לא ללכת לידנו. היו יורקים עלינו, מקללים, אומרים שזאת לא הארץ שלנו, שהורידו אותנו מהעצים. כל יום חוויתי גזענות בצורה הכי מובהקת"

את חושבת שהעובדה שלא גרת בשכונה אתיופית תרמה להצלחה שלך?

"אני לא חושבת. אם הייתי יותר חלשה, אולי לא הייתי שורדת חוויה כזאת. תחשבי שבכל סיטואציה הייתי השחורה היחידה בתוך מרחב לבן. כל מפגש בכל זמן מוכיח לך שלא רוצים אותך. זה לא היה משהו שהחברה התביישה להראות. אנשים היו עוברים את הכביש כדי לא ללכת לידנו. היו יורקים עלינו, מקללים, אומרים שזאת לא הארץ שלנו, שהורידו אותנו מהעצים. כל יום חוויתי גזענות בצורה הכי מובהקת שלה, ללא הסבר רציונלי. זו חוויה קשה, והיא מתרחשת כשאת לבד מול ההמון. אם את חיה בין אנשים שדומים לך, את מרגישה פחות בודדה, אבל כשאת שחורה יחידה בתוך חברה לבנה, כל הזמן מבהירים לך שאת לא רצויה, וזה מכריח אותך להתמודד עם זהות שאת מנסה להדחיק".

מה ניסית להדחיק?

"באתי מבית דתי, וכדי להשתלב בחברה ניסיתי להסיר מעצמי כל סממן אפשרי של זהות דתית ואתיופית: התחלתי ללבוש מכנסיים, הפסקתי לדבר אמהרית, התביישתי כשההורים שלי היו מבקרים אותי בבית הספר עם הלבוש המסורתי, ניסיתי להפחית את הריח של האוכל. הגננת גם חשבה שיותר נכון לקרוא לי רבקה. אבל לא משנה מה עשיתי - אני נכנסת לחדר ואני עדיין שחורה, עדיין אתיופית, ואז מגיעה ההבנה שלא משנה מה תעשי, ימשיכו להתייחס אלייך באותה צורה. ואז את עושה מעין חזרה אחורנית ומבינה שהזהות המושאלת הזאת שהחברה הישראלית נתנה לך לא מחזיקה מים. השם רבקה הוא טייטל ריק מתוכן: זה לא השם שלי, אין לו משמעות עבורי.

"כשעשיתי עבודת שורשים בכיתה ז', שאלתי את הוריי למה קוראים לי קסה. הם סיפרו לי שנולדתי חמש שנים אחרי שאחי הגדול מת, ואמא שלי נתנה לי את השם קסה שהמשמעות שלו היא מתנה שנייה של אלוהים. אבא שלי החליט לתת לי שם נוסף - כיברה – שם שניתן לבן בכור, ושמשמעותו היא כבוד המשפחה. פתאום את שומעת את זה, ואת מבינה יש לזה הרבה יותר כוח ומשמעות מאשר לשם רבקה שהגננת נתנה לי".

המציאות מסרסת

גטו טוענת כי הניסיון של הגננת ליטול ממנה את שמה הפרטי הוא משל לניסיון של החברה הישראלית לגזול מעולי אתיופיה את הסיפור שלהם.

"האתוס הציוני לקח את סיפור העלייה שלנו, ניכס אותו לעצמו והעלים ממנו אותנו, האתיופים", היא אומרת. "אנחנו הגיבורים הנעדרים מהסיפור של עצמנו. לפי האתוס הציוני, ישראל עשתה באתיופיה מבצע מטורף, מעשה אצילי, אבל

"מה היה כל כך נועז במבצעים באתיופיה? הישראלים פעלו שם באזורים בטוחים יחסית. אזלקחת את הסיפורהזה ולהפוך אותו לסיפור של 'הצלנו אותם'?"

מה היה כל כך נועז במבצעים באתיופיה? הישראלים פעלו שם באזורים בטוחים יחסית, שהיה בהם שיח עם הממשלה המקומית. מי שעשו את הדבר הקשה והמסוכן היו היהודים המקומיים שצעדו ברגל. אז נכון שישראל באה, הנחיתה מטוסים ובנתה אוהלים במחנות הפליטים, שזה חשוב ומעולה, אבל לבנות סביב זה אתוס גדול שלפיו אנחנו האתיופים ניצלנו על ידי הציונים? לקחת את הסיפור היפה הזה ולהפוך אותו לסיפור של 'הצלנו אותם'? זה רק מלטף את האגו של אנשי הצבא, שכל מה שהם עשו זה להנחית מטוס באזור בטוח. הגיבורים הם האנשים הפשוטים שקמו לילה אחד, עזבו את כל מה שהיה להם, הלכו ברגל כמה שצריך ואיבדו את האהובים שלהם בדרך רק כדי להגשים את החלום שלהם להיות בארץ ישראל.

"אני לא רוצה שהחברה הישראלית תבלע אותנו בצורה כזאת. אני רוצה שנפרק ביחד את הסיפור הזה ושעליו נכונן את החברה שלנו. ככה זה ייתן כבוד להורים שלי ולסבא שלי. הם ראויים לזה. הם הקריבו וקברו את האהובים שלהם וצעדו בכל זאת".

מבצע שלמה, 1991

את מרגישה שהחברה הישראלית שומעת טוב יותר את הקולות של הדור הצעיר בקהילה?

"יכול להיות. הרי גם ב-1985, כשהמדינה החליטה שעולי אתיופיה צריכים לעבור גיור, אנשים יצאו לרחובות, אבל כנראה שהיום יש יותר מוכנות של החברה הישראלית הלבנה לקבל את זה. יש הרבה תהליכים כלל-חברתיים שקורים, לא רק לאתיופים, אלא לכולם, וזה גורם לאנשים יותר להקשיב, אם כי בינתיים אין תוצאות בשטח.

"אנחנו צועקים כבר הרבה שנים. בשנות ה-90 היו הפגנות משום שלא אפשרו לנו לתרום דם, ולפני שלוש שנים מחינו אחרי שלא מכרו לקצין דירה בקריית מלאכי רק משום שהוא אתיופי. השנה יצאנו נגד האלימות המשטרתית שננקטה נגד חייל ממוצא אתיופי. מבחינתנו, מי שהכה אותו מייצג את הממסד, וזה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. אם חשבנו שהתקדמנו, המכות האלה הצליחו להביא אותנו למקום של 'דע את מקומך'. המציאות מסרסת. הדור שלנו אמור להיות יותר משולב בחברה, אבל הוא לא יכול. אוזקים אותו וכובלים אותו תודעתית. אחרי המחאה העלו את אחוז השיטור בשכונות האתיופיות, שזה פשוט אבסורד. זה הסיוט הכי גדול שיצא מהמחאה, כי זה מראה שאין בנו אמון, ובלי אמון אין פה שום בסיס".

את רואה את זה ככישלון של המחאה?

"הכישלון הוא לא של המחאה, אלא של החברה הישראלית שמראה בצורה מובהקת מה היא חושבת עליי".

חייבת להיות אופטימית

כמי שהנושא בנפשה, היא מצוידת בנתונים רבים, שאף אחד מהם לא מחמיא לחברה הישראלית. אחד מהם הוא המספר 65 : מספרם של יוצאי אתיופיה שבשנים האחרונות הועמדו לדין, הורשעו ונשלחו למאסר – ולאחר מכן התיק שלהם נפתח מחדש והתברר שהם חפים מפשע. "אף אחד לא עומד לדין על המחדל הזה", זועמת גטו. "אם המדינה הכתימה את האיש ושרפה אותו, הסיכוי שלו להשתלב בחברה הוא נמוך לאין שיעור. הפכו אותו לפושע, אז איזה אמון יכול להיות לו?"

את חושבת שהמאבק שלכם יכול להתאחד עם זה של בני עדות המזרח? חלק מהטענות מאוד דומות.

"הוא יכול להתאחד אם המזרחים יבינו שגם להם יש חלק במשחק הכוח הזה שמדכא אותנו. כשאני מדברת עם מזרחים, הם אומרים לי: 'עברנו אותו דבר', אבל הם לא יוצאים להשמיע זעקה כמוני. מבחינתנו הם נמצאים כבר בצד השני: יש הרבה מזרחים בעמדות מפתח, הם כבר עברו לצד של המדכאים. על פניו גם הם סובלים, אבל בשורה התחתונה המזרחים התקדמו".

"כשאני מדברת עם מזרחים, הםאומרים לי: 'עברנו אותו דבר', אבלמבחינתנו הם נמצאים כבר בצד השני: יש הרבה מזרחים בעמדות מפתח, הם כבר עברו לצד של המדכאים"

היא הייתה רוצה שההפגנות של בני עדתה ייראו כמו "מיעוטי כל המדינה התאחדו", והתאכזבה מאוד כשזה לא קרה. "למה המיעוט השמאלני לא היה בהפגנות שלנו? ולמה פעילים למען זכויות אדם לא היו? זה כאב לי, כי זה עניין של זכויות אדם: אני רוצה להרגיש שווה לכל אזרח אחר. אם החברה הישראלית לא מכירה בי כחלק ממנה, היא לא חברה מוסרית. אם אנשים מתייחסים אליי כמו אל טרוריסטית כי אני יוצאת להפגנה, ואין פה שיח סביב זכויות לאזרחים, איך אפשר להגיד שאנחנו חברה מוסרית? אם מעלימים את הנרטיב שלי, אם מונעים ממני להפגין ומקיפים אותי במאות שוטרים עם רימוני עשן, איזה סיכוי יש לנו?"

אז אני מבינה שאת לא אופטימית.

"קשה להיות אופטימית לנוכח מה שקורה כאן, אבל אני מגדירה את עצמי כאשת חינוך, וככזו אני חייבת להיות אופטימית. אני זוכרת שאבא שלי בזמנו הכריח אותי ללמוד עברית ואמר שאני חייבת לעשות את זה ולו רק כדי לנצח את הישראלים במגרש שלהם".

מה ייראה בעינייך כניצחון?

"המטרה שלי היא לכתוב מחדש את הסיפור של הקהילה ולתת את הכבוד למי שמגיע לו. לאף אחד אין זכות לקחת את הכבוד הזה מהאנשים שעשו את המסעות, שקברו את הילדים שלהם. אני רוצה שזה יהפוך לחלק מהסיפור הישראלי".