מה הוא קופץ: בני יפרמוב רוצה ללמד ילדים איך עושים פארקור בלי להיפגע

בני יפרמוב, אתה נראה לי אדם שפוי, אז איך הגעת לפארקור?

"‬מה זה אדם שפוי? אני אדם שעושה מה שהוא אוהב. לדעתי, אם בן אדם עושה מה שהוא אוהב, הוא הכי שפוי שיש. הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עובדים במשהו שאנחנו לא אוהבים, ובעיניי זו אי-שפיות. הפארקור נותן לי ערך, וזו השפיות הכי גדולה שיכולה להיות. השאלה היותר מדויקת היא למה אני עושה דברים שנראים מסוכנים לאדם שלא מתאמן בזה".

ומה התשובה?

"אדם שלא מתאמן, מסתכל עלינו וחושב: 'זה מסוכן. אם אני הייתי עושה את זה, הייתי מת'. אבל אם בן אדם שלא יודע ללכת יראה אותך יורד במדרגות, הוא גם יגיד: 'מה הוא עושה? הוא יכול למות'. ועדיין, מדי פעם כולם מועדים במדרגה. המטרה היא לא לסכן חיים, אלא לעשות חיים".

"איך הוא מת, מאושר או לא? ואיך ימות בן אדם שעובד משמונה עד חמש במשרד? אני חושב שהגישה הנכונה היא לחיות את החיים. וכמובן שכשאתה אוהב את מה שאתה עושה, אתה רוצה להמשיך, ולא לסיים את זה נופל מגג. בגלל זה לא תמצא אותי על גגות. פארקור זה לא באמת קפיצה מגג לגג. הבעיה היא שיש תפיסה מוטעית לגבי הדבר הזה.

"לא כל ילד שמנסה לעשות קפיצה הוא מתאמן בפארקור. הוא אולי ראה מישהו ב-1,000 רמות מעליו וחשב שהוא יכול לעשות אותו דבר בלי להתאמן, אבל זה לא עובד ככה. זה כמו שנהג חסר ניסיון ייכנס למכונית מרוץ ויעלה לכביש מהיר – סביר להניח שהוא ייקלע לתאונה, כי אין לו את יכולות הנהיגה האלה. אני וחברים שלי החלטנו לעשות שינוי. אנחנו לא אוהבים את התדמית שנוצרה לפארקור, אז החלטנו לפתוח חוגים שבהם אנחנו מסבירים לילדים שפארקור זה כבוד לגוף שלך ולסביבה שלך. יש לנו חוגים ברחובות, בבית שמש ובראשון לציון, ואנחנו מלמדים את הילדים שלב-שלב לאט-לאט. אבל מי שמתאמן בספורט תמיד יכול להיפצע, כמו שמי שנוהג תמיד יכול להיקלע לתאונה".

כתבה על ספורטאי האקסטרים דין פוטר, שנהרג לאחרונה. אל תקחו דוגמה

להיפרד מהמחשבות

יפרמוב (24) עלה לישראל מאוקראינה בגיל חצי שנה וגדל בראשון לציון. בכיתה ב' החל להתאמן באקרובטיקה ולמד את היכולות התנועתיות שהגוף שלו מסוגל אליהן. הפעם הראשונה שנפגש עם הפארקור הייתה בתיכון: חבר קרא כתבה בנושא והציע לו להצטרף לאימון. "זה משך אותי", הוא נזכר, "והרגשתי חי יותר בזמן שעשיתי את זה. אחרי האימונים הראשונים נפגשתי עם חברים מערים אחרות והתחלנו להתאמן ביחד. קמתי בשביל זה בבוקר והלכתי לישון בשביל זה בלילה".

מה כל כך משך אותך בזה?

"תדמיין מתעמל במכשירי קרקע רגע לפני שהוא עולה על המתח: חולפות בראשו 1,000 מחשבות, ואז הוא מתחיל את התרגיל ונפרד מהמחשבות. החופשיות שבה שאנחנו נפרדים מהמחשבות שלנו לרגע קטן היא מאוד משחררת ולכן גם מאוד ממכרת".

איך התייחסה המשפחה שלך להתמכרות הזו?

"גדלתי במסגרת הכי טובה שיכולה להיות. לאמא שלי יש ראש פתוח, והיא ממש לא מקובעת. היא דאגה כשהייתי מתאמן, אבל תמיד בטחה בי והאמינה בדרך שלי. היא אפילו הייתה מסיעה אותי לאולם אקרובטיקה מראשון לציון לתל אביב ומחכה עד שהאימון ייגמר. היא תמיד הייתה בעדי ובעד הדרך שלי. דווקא אבא היה יותר דאגן".

אני רואה שהאצבעות שלך חבושות. אתה נפצע הרבה?

"כן, אבל זה לא מהדבר הכי משוגע שעשיתי, אלא מזה שמורידים את הריכוז לשנייה. מה שקרה זה שנחתתי הפוך על האצבעות בזמן קפיצה ממעקה למעקה. החזרתי את האצבעות למקום, אבל הרופאים אמרו לי להשאיר את זה עם סלוטייפ. גם פרקתי את הכתף לא מעט. פעם הצטלמתי עם חברים לאם.טי.וי ישראל בחליפת סופרמן. אחרי הצילומים המשכנו להתאמן עם התחפושות, וכשעשיתי סלטה, הגלימה עפה לי על הראש, הכתף הייתה בחוץ והסנטר נפתח. כל הרופאים הריצו דאחקות על זה שסופרמן נפצע".

הקולגות מעזה לא ענו

אז מה זה בעצם פארקור? "זה לדעת להגיע מנקודה אחת לשנייה בצורה הכי זורמת, יעילה ומהירה", מסביר יפרמוב. "זה אמור לעזור לך לעבור מכשולים, ואפשר להשליך את זה על כל דבר בחיים".

הפארקור החל בצרפת בשנות ה-90 של המאה הקודמת וזכה לפרסום בעקבות הסרטים "ימאקאסי" מ-2001 ו"Jump Britain" מ-2005 והקליפ של מדונה "Jump" מ-2006:

"לקחנו את הפורמט מפסטיבל 'אמנות התנועה', לפיו אנשים שעושים פארקור שולחים סרטונים, והמארגנים מזמינים את המוצלחים ביותר", הוא אומר. "לדעתי, החבר'ה בארץ לא נופלים מאלה שבחו"ל. אני מקווה שישראל תהפוך למרכז עולמי של פארקור".

יש מצב שתצמח לכם תחרות מצד הרשות הפלסטינית? קראתי שהפארקור תופס תאוצה בעזה ובמזרח ירושלים.

"נכון. החבר'ה במזרח ירושלים הם ברמה גבוהה. התאמנתי השבוע עם שניים מהם, והיה אחלה. קורים בינינו דברים יפים. היו חבר'ה שכתבו גם לפארקוריסטים בעזה, אבל בינתיים לא הגיעה תשובה, וזה חבל. אגב, יש שפתחו את ביתם בזמן המלחמה לישראלים המתגוררים ביישובי קו העימות, אבל אין קשר בין פוליטיקה לפארקור. בספורט זה לא משנה מי אתה ומאיפה אתה מגיע".