כל חייו של משה שמש (56) הם משחק אחד גדול – משחק באש. כבר יותר מ-40 שנה הוא מתנדב ברשות הכיבוי וההצלה, יש לו עסק למתן ייעוץ לעסקים בנושא כבאות, ואם זה לא מספיק, הוא אוסף מכוניות כיבוי. "החיים שלי נעים סביב הנושא הזה", הוא מודה. "גם במילואים אני עוסק בזה: אני קצין כיבוי אש של פיקוד העורף ונושא דרגת אלוף משנה. ברשות הכיבוי אני המתנדב היחיד בהיסטוריה שמחזיק בדרגת טפסר משנה".

אבל גולת הכותרת היא האוסף שלו. כששמש מספר עליו, אפשר לחשוב שמדובר בתחביב רגיל; רק כשרואים במה מדובר, מבינים למה הוא מגדיר את הפרויקט כבייבי שלו. "כבר 35 שנה אני אוסף מכוניות ומשאיות כיבוי", הוא מספר. "היום יש לי יותר מ-2,200 מכוניות, וכל אחת מהן יפהפייה בעיניי. יש לי מכוניות מכל העולם, ואני מקפיד שהכול יהיה מסודר".

האוסף של שמש כבר זכה להכרה בינלאומית והופיע בספר השיאים של גינס בקטגוריית אוסף מכוניות הכיבוי הגדול בעולם. זה לא אומר שהוא נח על זרי הדפנה: 2,200 פריטים הם כמות שלא מספיקה לו, כך שכל מכונית כיבוי שתצטרף לאוסף תתקבל בברכה.

סרטון שמשה שמש בוודאי יאהב: צילומים היסטוריים של כיבוי אש בישראל

200 יורו למשאית

הוא גדל בפרדס כץ, ובגיל 14 החל להתנדב בתחנת כיבוי בבני ברק. "היה לי חלום להיות כבאי", הוא נזכר, "ובאותה תקופה גם התחלתי את האוסף. זה התחיל מכמה דגמים יפים שראיתי בתחנת הכיבוי. המפקד שם נתן לי משאית אחת במתנה, שהייתה ספתח לאוסף ושנמצאת אצלי עד היום".

לדבריו, יש לו קשר רגשי עמוק לכל הפריטים המרכיבים את האוסף, אבל חלקם יקרים לו במיוחד. "יש לי דגם אחד של מכונית רגילה שקיבלתי מאמי היקרה. היא לא ידעה בדיוק איזה מכוניות אני אוסף, אבל רצתה לתת לי מתנה, כך שאולי זו לא מכונית כיבוי, אבל היא חשובה לי. רק אחרי השחרור מצה"ל היו לי את הכלים לרכוש דגמים אמיתיים ולעבות את האוסף. היום הרבה אנשים יודעים על האוסף שלי, וכולם עוזרים לי. כל חבר שנוסע לחו"ל מביא לי דגם. אני גם נמצא בקשר עם אספנים אחרים. יש לנו קהילה מגובשת, אנחנו מתייעצים בינינו בפייסבוק כל הזמן ומקיימים אחת לחודשיים מפגש שבו אנחנו מציגים את הפריטים החדשים שקנינו".

"לפני כמה שנים מצאתי תמונה ישנה של אבי, לבוש במדי כיבוי אש של חיל האוויר. אני בקושי זוכר את אבי, כי הוריי התגרשו כשהייתי ילד וגדלתי אצל אמי, וכשראיתי את התמונה, נפל לי האסימון והבנתי מאיפה האהבה הזאת. הבנתי שהכול גנטי"

בביתו שבחולון תופסים פריטי האוסף את כל הקומה השנייה, והם מתוחזקים היטב: יש מיזוג במיוחד בשבילם, יש תאורה מתאימה, והמקום נקי מכל גרגר אבק. "אנשים שרואים את האוסף תמיד נעצרים לעשר דקות של שקט", הוא מספר. "אנשים בהלם ממה שהם רואים. אני משקיע הרבה כדי שאנשים יפלטו את ה'וואו' הזה כל פעם מחדש. זה תחביב יקר, אין ספק. יש לי משאיות שעלו יותר מ-200 יורו. אני משקיע גם בתחזוקה: כל האוסף נמצא בארונות זכוכית, ופעם בכמה ימים אני בוחר ארון אחד, מוציא ממנו את כל הדגמים, מנקה מהם אבק, מנקה את הארון, ואז מחזיר את הדגמים ואוטם את הארון כדי שלא ייכנס שוב אבק. המכוניות האלה תופסות המון אבק, וצריך לעבוד קשה כדי לנקות אותן".

יהיו שיגידו שזה מוגזם לגמרי: בסך הכול דגמים של מכוניות כיבוי אש.

"צריך אהבה גדולה לכיבוי אש. לפני כמה שנים מצאתי תמונה ישנה של אבי, לבוש במדי כיבוי אש של חיל האוויר. אני בקושי זוכר את אבי, כי הוריי התגרשו כשהייתי ילד וגדלתי אצל אמי, וכשראיתי את התמונה, נפל לי האסימון והבנתי מאיפה האהבה הזאת. הבנתי שהכול גנטי. אני חי סביב כיבוי אש. זה גם עבודה, גם תחביב וגם כיף. האוסף הזה גם עורר את המודעות שלי לחשיבות ההיסטוריה של הכבאות, וכיום אני משמש כמזכיר הוועדה לשימור מורשת הכבאות בישראל, בהתנדבות כמובן".

איך מתייחסת הוועדה לאסון הכרמל, שבוודאי היה אירוע טראומטי עבור מערך הכבאות הישראלי?

"אני דווקא חושב על הדברים הטובים שקרו: בעקבות אסון הכרמל עלתה הרמה של הכבאות בישראל בצורה דרסטית. יש שינוי אדיר, שמתבטא בהמון מישורים, בין היתר בחוק הכבאות וההצלה שחוקק לפני שלוש שנים. המדינה סוף-סוף משקיעה תקציבים גדולים בנושא, כמקובל במדינות מודרניות. מערך הכבאות הצליח מאז האסון לקצר תגובה, לתת מענה מהיר וגם לפתח מערך הסברה למניעת שריפות".

תן טיפים לאזרח שנתקף פאניקה ולא יודע מה לעשות כשפורצת שריפה בביתו.

"שם המשחק הוא מודעות. חשוב שיהיה בכל בית מטף אחד לפחות. מטף אחד תקין וקצת תושייה יכולים לכבות שריפות ביתיות ואפילו להציל חיים. כמובן שכדאי שיהיה גם גלאי עשן. זה זול יחסית, ואני מציע לכל אדם להתקין את המכשיר בביתו".

תרגיל כיבוי אש בבאר שבע

הצעצועים של אבא

בימים אלה הוא משיק ספר, "רכבי כיבוי אש בישראל מ-1925 ועד היום", שרואה אור בהוצאת הספרים מדיה 10 ושמסכם למעשה את פועלו. "לאורך כל השנים שאני מנהל את הרומן שלי עם האש, טרחתי לצלם כל מכונית כיבוי שראיתי ושמרתי את התמונות. עכשיו קיבצתי את כולן בספר שלי".

שמש כואב את העובדה שאשתו נאוה, שחלקה איתו את האהבה למכוניות כיבוי, לא זכתה לראות כיצד מפעל חייו זוכה לכריכה מהודרת ונכנס לחנויות ספרים: נאוה נפטרה לפני עשר שנים משבץ לב פתאומי, בגיל 43. "נאוה ואני היינו יוצאים יחד לכבות שריפות", הוא מספר. "כמתנדב בתחנה אני תמיד מגיע לכל אירוע, בוקר ולילה, ונאוה הייתה מצטרפת אליי. היא גם עבדה לצדי בעסק ותמכה בי בכל הנוגע להגדלת האוסף. אחרי שהיא חטפה את השבץ ונכנסה לתרדמת, החלטתי לתרום את איבריה. שישה בני אדם ניצלו, ואני מאוד גאה בכך. מאז שהיא נפטרה האוסף מוקדש לזכרה".

שני ילדיו עובדים איתו בעסק המשפחתי: הבת הבכורה, ליטל, מנהלת את המשרד, והבן אלירן עובד כמנהל המכירות והלוגיסטיקה.

מה הם אומרים על כך שאבא שלהם משחק בצעצועים כל הזמן?

"הם מכירים אותי. מאז שהם נולדו אני ככה. הם לא מכירים אבא אחר, ולכן מבחינתם הכול בסדר".