יש לא מעט נשים ישראליות ששמן הוא זיוה, אבל רק אחת מהן הצליחה להפוך את השם שלה למותג. זוהי זיוה טוויל, מהדמויות הבולטות ברשת המסעדות התימניות "נרגילה", מי שעל שמה נקראה מנת הדגל של המסעדה: בצק עלים מגולגל עם גבינה צהובה ובולגרית, שנאפה בתנור והוגש עם סחוג, רסק עגבניות וביצה קשה. עשרות שנים אחרי, "נרגילה" כבר לא קיימת, הבעלים נרי אבנרי ירד ממפת המסעדנות הישראלית, וזיוה טוויל, שהייתה בת זוגו, ירדה מהארץ. כבר 13 שנה היא גרה במיאמי שבארצות הברית, מגדלת שתי בנות, מלמדת יוגה ובעיקר מנסה לשים מאחוריה את הפרידה מאבנרי ואת פרק "נרגילה" בחייה.
זהו הראיון הראשון שהיא נותנת מאז שעזבה את ישראל. בעבר קיבלה פניות רבות לגולל את הסיפור שלה, ולכולן סירבה. הפעם הסכימה להתראיין במהלך חופשת מולדת קצרה שקיימה לאחרונה, אולי משום שעם השנים היא פחות ופחות שלמה עם העובדה שחייה מתנהלים בחו"ל, ובכוונתה לחזור לארץ בעתיד הנראה לעין.
"לא ראיתי את עצמי אף פעם כיורדת", אומרת טוויל. "אני כל כך פטריוטית, כל כך ציונית, ועד היום אני שואלת את עצמי למה אני במיאמי. אני מאוד רוצה לחזור, והרצון הזה רק הולך ומתחזק עם השנים. החלום שלי הוא להזדקן בירושלים, אבל כרגע אני לא יכולה לחזור כי הבנות שלי גדלות באמריקה. אני מאמינה שכשיעבור עוד זמן, והילדות יגדלו, אני אהיה מוכנה. אני קצת כמו סיר על פתיליה, שיושב שעות עד שהוא מוכן. ברגע שארגיש מוכנה, אני אחזור".
הכול בזכות הכריזמה
היא נולדה לפני 52 שנה במושב הדתי מאור שבמועצה האזורית מנשה, ה-11 מתוך 12 אחים ואחיות. בית הוריה, לדבריה, היה מוקד עלייה לרגל בשבתות, וחברים רבים הציפו אותו מדי שבוע. זו אולי הסיבה לכך ששנים אחר כך, בתקופת השיא של "נרגילה", כשמאות אנשים היו עומדים בתור וממתינים למנת הזיוה המיוחלת, הרגישה בבית.
"גדלתי וחונכתי על אהבת ארץ ישראל", היא אומרת. "הייתי מדריכה בתנועת המושבים והיינו יוצאים לטיולים בכל הארץ. אין הר ואין ואדי שלא עברנו בו. זאת הייתה האהבה הכי גדולה שלי – לטייל. אהבתי מאוד גם לשיר: היו לי ספרונים מלאים בשירי ארץ ישראל, וכל היום הייתי שרה שירים של חוה אלברשטיין. החברות היו קוראות לי חוה".
בצבא שירתה כמדריכת נוער וקליעה ברמת אביב, שם נחשפה לראשונה לעיר הגדולה, ואחרי השחרור בחרה להישאר בתל אביב. "קסם לי העולם הגדול", היא נזכרת. "פתאום ראיתי את העולם בצבעים אחרים: ראיתי חופש, ראיתי מקום לביטוי עצמי, רציתי לפרוץ גבולות".
ל"נרגילה" הגיעה ב-1983 כמלצרית בסניף הראשון של הרשת, ברחוב בן יהודה בתל אביב. המסעדה הוקמה על ידי נרי אבנרי שנה קודם לכן והתפרסמה בזכות המאכלים התימניים שהוגשו בה, כמו גם בזכות התפריטים המקוריים שהיו מעוטרים בתצלומים של נשים עירומות. מי שתרם רבות להצלחה היה עיתונאי צעיר במקומון בשם יאיר לפיד, שפרסם ביקורת נלהבת על המסעדה ובכך עזר להפוך אותה ללהיט בשדה הקולינריה הישראלי. בשיא הצלחתה החזיקה הרשת 22 סניפים ברחבי הארץ. אבנרי נעשה דמות מסוקרת ומצולמת, וכך גם האישה שאיתו.
"עם הזמן הפכתי להיות דומיננטית במסעדה, וגם הקשר האישי ביני לבין נרי הלך והתפתח", נזכרת טוויל. "בערך שנתיים אחרי שהתחלתי לעבוד שם, הפכנו להיות בני זוג. באותה תקופה התחלתי ללמוד באוניברסיטה, אבל אחרי שקיבלתי יותר אחריות במסעדה, עזבתי את הלימודים והייתי לגמרי ב'נרגילה'. גם האחים והאחייניות שלי באו לעבוד איתי, כך שהייתה שם נציגות מכובדת למשפחה שלי".
מה בדיוק היה התפקיד שלך?
"אני חושבת שנולדתי עם איזשהו כוח מגנטי, עם כריזמה, ואני מביאה מזל ודברים טובים למקומות שבהם אני נמצאת. הנוכחות שלי במסעדה עזרה לה לעשות קפיצת מדרגה משמעותית. נרי הוא איש כריזמטי, מבריק, אינטליגנטי ויצירתי, וכמובן שהייתה לו השפעה רבה על ההצלחה של העסק, אבל כשאני הצטרפתי אליו מהמקום של הכוח שלי, לא בתור מלצרית, זה כבר קפץ לקנה מידה של ביזנס גדול. זה לא קרה כי עשיתי משהו יוצא דופן בניהול: זה קרה כי הקארמה שאני סוחבת משפיעה כנראה. כשנרי ואני נפרדנו, אנשים אמרו שאחרי שעזבתי, גם המזל של 'נרגילה' עזב.
"עשיתי שם כל מה שצריך. זה היה עסק שעבד 24 שעות, שהיה כל הזמן בצמיחה, ואני הייתי שם בכל החזיתות. כמובן שלנרי מגיע קרדיט על הניהול, אבל אין ספק שחלק גדול ממה שעשה את 'נרגילה' היה ההברקה של הזיוה, שאותה אני יצרתי. המנה הזו הייתה הצלחה מסחררת. בסניף קרליבך 70 אחוז מהמנות שנמכרו היו זיוות. נרי טען לזכויות על המנה הזו, אבל אני מרגישה שהיא שלי. פעם זה הפריע לי מאוד שהוא לקח על זה בעלות. הבנתי שאני כמו אמא שלקחו את הילד שלה לאימוץ ויש לו הורים חדשים, אבל הוא לעולם יהיה הילד שלה. זיוה היא הילד שלי והיא תמיד תהיה שלי".
לדבריה, במהלך הרומן עם אבנרי והעבודה מסביב לשעון הייתה "נרגילה" כל עולמה. "לא היו לי חלומות אחרים חוץ מ'נרגילה'. 'נרגילה' הייתה החלום. היינו כל הזמן בעשייה, ורק כשיצאתי משם הבנתי שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש".
ממש נפגעתי
היא יצאה משם ב-1991. שמונה שנים אינטנסיביות מבחינה אישית ומקצועית כאחד הגיעו לסיומן. טוויל נמנעת מלדבר על הנסיבות שהובילו לפרידה, אבל היא ממש לא מתגעגעת לאבנרי וניתן להבין ממנה שחוותה קשיים רבים. "עברתי משבר קשה", היא אומרת. "הייתי צריכה לעבור אחר כך שנה-שנתיים של התאוששות רגשית ואיסוף השברים. ממש נפגעתי.
"זה היה הרבה יותר מפרידה רגילה, כי נרי ואני היינו מאוד חשופים בתקשורת, ותמיד הזכירו את 'נרגילה' כמוקד עלייה לרגל של עיתונאים ואמנים. עברתי שם באמת חוויה ייחודית. תוסיפי לכל זה את העובדה שביני לבין נרי לא הייתה זוגיות נורמלית. זה היה משהו לא כל כך מוגדר: נתפסנו בתור זוג, אבל חיינו בבתים נפרדים. חיינו יותר את העסק".
הייתה ביניכם אהבה?
"אהבה רגשית לא. זה היה משהו אחר: יותר שותפות רעיונית והגשמה עצמית, לא זוגיות במובן המקובל. היינו יחד בתוך מרתון של עשייה מאוד תובענית שהוציאה ממני את כל היכולות והכישורים. כשזה נגמר, זה לא היה משבר רגשי של פרידה מאהוב, כי לא הייתה זוגיות חזקה. היה כאן פירוק של מסגרת ושל עשייה משותפת. זה מה שהיה כל כך קשה, וזה גרם לי להיכנס לחלל של אי-עשייה".
ובכל זאת, היא עשתה. "התחלתי ללמוד בישול בבית הספר תדמור וסיימתי בהצטיינות. גם למדתי רפואה סינית ועבדתי כדיילת באל על, מה שנתן לי אפשרות לנסוע המון לחו"ל. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה להיות אמא, אחרי שקודם לא ראיתי את עצמי ככזו. פתאום הבנתי שאני חייבת את זה לעצמי. הבנתי שאני כן רוצה קשר משפחתי, שאני כן רוצה לחוות הורות, והתחלתי להתכונן לזה. הבנות שלי הן הברקה של הדקה ה- 90. עשיתי אותן מאוד מאוחר. כשהן נולדו, החלומות השתנו, ועברתי לאמריקה".
בתה הבכורה, רייצ'ל, היא בת 12, והשנייה, שרה, בת עשר. טוויל התגרשה מאביהן לפני כשנתיים. "בשנים האחרונות אני לומדת הרבה", היא מספרת. "למדתי תורה, תזונה, רפואה אנרגטית והוראת יוגה. אני מורה ליוגה כבר שנתיים. בתקופה הזו למדתי על עצמי ולמדתי להיות אסירת תודה על כך שכל צומת שעברתי בחיים העצים אותי וגרם לי להבין את הכוח שיש בי. היום יש לי אפשרות לבנות את עצמי מחדש. אני לא מרגישה שפספסתי את החלומות, אלא שאני נמצאת לפני ההגשמה שלהם. אין הרבה אנשים שיש להם הזדמנות לבנות את עצמם מחדש; לי יש את האפשרות הזאת".
