רגע לפני שיונתן סבג עזב את הישיבה שבה העביר את רוב תקופת התיכון שלו, ביקש ממנו הרב שיעשה לו טובה. "זה היה מאוד מוזר בשבילי", מספר סבג. "הרב הזה מירר את חיי, בגללו עזבתי את הישיבה, ופתאום הוא מבקש ממני טובה, ועוד אחת שלא הבנתי אז - שאכתוב מכתב שפוטר אותו מגיהנום. הייתי ילד ולא הבנתי מה אני עושה, ובטיפשותי הסכמתי".

שנים אחרי, סבג (28) יכול להודות לרב הזה. אלמלא מירר את חייו, כפי שהוא טוען, ייתכן שהיה מעדיף להישאר בישיבה ולהמשיך ללכת במסלול התורה והמצוות שבו בחר באותן שנים. הקשיים שהציב הרב בפניו גרמו לו לעזוב את הדת ולבחור בדרך אחרת, שהתחנה הנוכחית בה הוא התיאטרון החדש של אשקלון שאותו הוא מנהל. אבל סבג אומר שלמרות אורח החיים החילוני שבחר, הוא לא התרחק לגמרי מהדת. "עד היום אני מודה כל יום לקדוש ברוך הוא", הוא אומר. "אני גם מתייעץ איתו כשאני נתקל בקשיים בנושא התיאטרון".

התייעצת איתו גם לפני שפנית לראש עיריית אשקלון, איתמר שמעוני, וביקשת תקציב להקמת תיאטרון?

"ברור. ביקשתי מהקדוש ברוך הוא כוח, ואז הלכתי וביקשתי כסף מראש העיר. ראש העיר מאוד רוצה לפתח תרבות באשקלון. כל הדיבור הזה על תרבות בפריפריה הוא אמיתי לגמרי אצלו. אני פניתי אליו מלא התלהבות, והוא כנראה התרשם ונתן לי תקציב להרים את התיאטרון".

התלהבות זה נחמד, אבל אתה רק בן 28, ואין לך שום ניסיון.

"זה נכון. אבל קודם כל יש לי תשוקה לעיר הזאת. אני אוהב אותה ומאמין בה. חוץ מזה, באתי אליו עם קונספט שכל השחקנים יהיו ילידי אשקלון. הוא אהב את זה".

סבג בנעוריו. "הרגשתי שאני מפרה את עצמי" (צילום: יוסי פורטל ודקלה רובין)
סבג בנעוריו. "הרגשתי שאני מפרה את עצמי" (צילום: יוסי פורטל ודקלה רובין)

הדיכאון שאחרי

גם הוא נולד באשקלון, למשפחה חילונית שומרת מסורת. "ביום שישי היינו עושים קידוש ומדליקים נרות, אבל גם ראינו טלוויזיה, ובשבת נסענו לים", הוא נזכר. כשאחותו הגדולה חזרה בתשובה, דברים השתנו. "היינו חברים מאוד טובים, וכשהיא התחזקה, הייתי הולך איתה לשיעורים והתחלתי לשמור שבת. הרגשתי שאני מפרה את עצמי".

כשהאחות החליטה שהיא הולכת ללמוד בפנימייה של בנות חרדיות, הרגיש שהוא חייב למצוא מסגרת גם לעצמו כדי שלא יאבד את מה שלמד עד אז. "יום אחד, אחרי בית ספר, אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת לישיבה. היא אמרה לי שזו טעות ושאני אשתגע שם. היא חשבה שאני צריך לקחת את התהליך הזה הרבה יותר לאט. בדיעבד היא צדקה, אבל אז לא ראיתי את זה. הייתי כמו ילד שרצה צעצוע, ולא הסכמתי לוותר. ההורים שלי היו מאוד מודאגים. בת אחת שלהם כבר חזרה בתשובה והם קצת איבדו אותה, ועכשיו הם חששו לאבד גם אותי. בכל זאת הם נתנו לי ללכת בדרך שלי, והצטרפתי לישיבה".

"הרבהיה מאוד עוין כלפיי. הוא פנה לתלמידים והמריד אותם נגדי. היה אומר להם שהייתי חילוני, שלהוריי יש טלוויזיה בבית. הוא לא אהב שהנהגתי את התלמידים. הוא גם היה אשכנזי ואני חושב שהמוצא המזרחי שלי הרגיז אותו"

ההתחלה הייתה נהדרת. סבג חש שהוא נוגע ברבדים עמוקים של החיים, שקודם הוא לא הכיר. יחסיו עם הרב היו מצוינים, וכך גם הקשרים עם שאר התלמידים. "הייתי המרכז של הישיבה. כל הזמן שאלו אותי על החילוניות: איך זה מרגיש ללכת לים בשבת, איך זה ללכת למשחקים של מכבי תל אביב. הייתה בתלמידים האלה תמימות שלא לגמרי הבנתי אותה. הם אפילו שאלו אותי איך באים ילדים לעולם. לא הסברתי להם".

המצב השתנה כשרב הישיבה התחלף. "הרב החדש היה מאוד עוין כלפיי. הוא פנה לתלמידים והמריד אותם נגדי. היה אומר להם שהייתי חילוני, שלהוריי יש טלוויזיה בבית. הוא לא אהב שהנהגתי את התלמידים. הוא גם היה אשכנזי ואני חושב שהמוצא המזרחי שלי הרגיז אותו. יום אחד, בזמן שיעור, כשהתלמידים לא הקשיבו לו, הוא קרא לי 'יצר הרע' - אחד הכינויים הכי נוראיים שאפשר לתת לאדם. באותו רגע קמתי והלכתי הביתה. הרגשתי שהרב שוחק אותי. למחרת חזרתי לישיבה ואמרתי לו שאני עוזב, ואז הוא ביקש שאכתוב לו שאני פוטר אותו מגיהינום. עד היום יש בי כעס עליו".

עזיבת הישיבה הובילה אותו לדיכאון. בגיל 17 וחצי היה לו קשה למצוא מסגרת חלופית, והוא ישב כל היום בבית וצפה בטלוויזיה. "למזלי, יש לי משפחה מדהימה", הוא אומר. "ההורים שלי הבינו שאני עובר תהליך, ועזרו לי. הם נלחמו למצוא לי מסגרת". בסופו של דבר חזר סבג לתיכון שבו למד לפני הישיבה והשלים את החומר. באותה תקופה התחבר לעולם התיאטרון. "הייתה לי מורה שאמרה שאני צריך להיות שחקן. מאוד הופתעתי מזה, אבל זה נטע את החיידק, שלא עזב מאז".

"המחלה מגיעה פעם בשנה,בדרך כלל במארס או באפריל. יום קודם אני מרגיש שזה עומד לבוא, אז אני מאשפז את עצמי בבית חולים. אחר כך, במשך שלושה ימים אני סובל מכאבים נוראיים, מקבל עירויים,ופתאום זה עובר"

במקביל, התרחק מהדת. "נתתי לדת את הפנים של אותו רב מהישיבה. ראיתי אותו כמי שקובע מהי הדת, וברגע שהוא לא רצה אותי, מבחינתי הדת לא רצתה אותי". את הכיפה השחורה החליף בכיפה סרוגה, ובשלב הבא נפרד גם ממנה. "יום אחד מישהי בבית הספר אמרה לי שיש לי לכלוך על הכיפה. הורדתי אותה, הנחתי בכיס ואמרתי שכשאנקה אותה, אחזיר. מאז היא לא חזרה".

אבל מאלוהים לא נפרד אף פעם, גם אם כלפי חוץ נראו הדברים אחרת. "תמיד ידעתי שיש בי אמונה, אבל הסתרתי אותה. הייתי מעשן בשבת ועושה פרצוף מתריס, כאילו אני עושה דווקא לקדוש ברוך הוא".

לדבריו, הוא מרגיש קרוב לאלוהים בעיקר בימים שבהם הוא מתמודד עם מחלת הפיברומיאלגיה שבה הוא לוקה, ושבגללה לא שירת בצה"ל. "המחלה מגיעה פעם בשנה", הוא אומר, "בדרך כלל במארס או באפריל. יום קודם אני מרגיש שזה עומד לבוא, אז אני מאשפז את עצמי בבית חולים. אחר כך, במשך שלושה ימים אני סובל מכאבים נוראיים, מקבל עירויים, מתקפל כולי, ופתאום זה עובר".

וברגעים האלה, גם בשיא החילוניות, היית מדבר עם אלוהים?

"לגמרי. ככה הבנתי שלא עזבתי את דרכו. אני חושב שלכל אחד יש אלוהים בלב. לפעמים צריך לדעת למצוא אותו".

סבג עם אורי גבריאל בהצגה "סמוי". "יש באשקלון רצון לקבל תרבות. זו עיר אדירה" (צילום: יוסי פורטל ודקלה רובין)
סבג עם אורי גבריאל בהצגה "סמוי". "יש באשקלון רצון לקבל תרבות. זו עיר אדירה" (צילום: יוסי פורטל ודקלה רובין)

תיאטרון חייו

בשנים האחרונות התקרב מחדש לדת. "היום אני מניח תפילין ושומר שבת. אלה הרגעים שלי שבהם אני מתבודד עם הקדוש ברוך הוא". במחזה הראשון שלו, "בורח", תיאר את קורות חייו ואת התהליך המיוחד שעבר, מהחילוניות לדת, בחזרה לחילוניות ובחזרה לדת. "במחזה אני גם מתייחס לרב שביקש ממני את המכתב, אבל הפעם אני לא נענה לבקשה שלו. בהתחלה כתבתי את הסיפור כמו שהיה, אבל בחזרה הגנרלית לא יכולתי לשחק אותו ככה. נמלאתי כעס ושיניתי את הסיפור".

המחזה הבא שלו, "שבו בנים לגבולם", נכתב בעקבות שחרורו של גלעד שליט אבל הועלה בקיץ שעבר, סמוך לחטיפתם של שלושת הנערים בגוש עציון. ההפקה עלתה במסגרת ניסיון קודם להקים תיאטרון באשקלון, שלא הצליח. עכשיו, עם פתיחתו של המחודשת של התיאטרון, יועלה בו מחזה שלישי של סבג – הספק לא רע בשביל בחור שלא למד תיאטרון מלבד כמה שיעורים בתיכון וגם לא שיחק בשום מסגרת מקצועית. המחזה החדש נקרא "סמוי" ועוסק בבחור שמסתנן למשפחת פשע כדי להעלים חוב של אביו. סבג כתב אותו עם השחקן מורדי גרשון ומשחק בו לצד שחקנים אשקלונים וגם אורי גבריאל. המחזה ייכנס בקרוב לתוכנית המנויים של היכל התרבות באשקלון, מה שיאפשר לו חשיפה נרחבת.

"יש באשקלון רצון לקבל תרבות, ויש קהל שמחפש את זה", אומר סבג. "זו עיר אדירה, עם חוף ים נהדר ואווירה רגועה שאני מאוד אוהב".

בהצגה. "הייתה לי מורה שאמרה שאני צריך להיות שחקן" (צילום: אבי רוקח)
בהצגה. "הייתה לי מורה שאמרה שאני צריך להיות שחקן" (צילום: אבי רוקח)