בדצמבר לפני שנתיים קיבל אזרח אמריקאי בשם אדגר ואלש הודעה בדואר האלקטרוני ובה נמסר לו כי כתב יד של רומן שכתבה אמו התגלה במחסן בטקסס. אמו הייתה הסופרת פרל בק, שהלכה לעולמה ב-1973. עד אז היא הספיקה לכתוב ולפרסם 100 ספרים. את כתב היד העלוּם, שנמצא בשתי גרסאות - האחת בכתב ידה של הסופרת, והאחרת מודפסת במכונת כתיבה - סילק מישהו - איש אינו יודע מי, מתי בדיוק, ומדוע - מביתה של בק שבוורמונט. כתב היד הוסתר במשך יותר מ-40 שנה. הרומן הוחזר לידי המשפחה, שפדתה אותו תמורת תשלום לא גבוה, והוא ראה אור בשם "הפלא הנצחי" וזכה להצלחה.
כמו מרבית ספריה של בק, גם הרומן החדש־ישן מתרחש בחלקו בקוריאה. אחת הדמויות המתוארות בו היא אישה בשם סטפני קונג, שנאבקת כדי לפייס בין זהויותיה השונות - הסינית, האמריקאית והצרפתית. בק היטיבה להכיר את המאבקים הפנימיים הללו: היא הייתה אמריקאית, בת להורים מיסיונרים, שהגיעה אתם לסין כשהייתה בת שלוש וחיה שם עד גיל 39. ספרה הנודע ביותר, "האדמה הטובה", שזיכה אותה בפרס פוליצר, התפרסם ב-1931, חמש שנים לפני שחזרה לארצות הברית. בספר תיארה בק את חייהם של בני משפחת איכרים בכפר קטן בסין לפני מלחמת העולם הראשונה, והוא היה לרב מכר עולמי. קוראיו המערביים התפעלו מיכולתה של בק לתאר את התרבות הסינית המסורתית, לחדור לנפשן של הדמויות ולהבין את הדילמות שהעסיקו אותן.
הרומן עסק בעניים המעבדים את אדמתם בכוחות עצמם ולכן חשים קרובים אליה, לעומת תושבי הכפר האמידים, המנותקים מהאדמה וממה שהיא יכולה להעניק להם, מכיוון שהם נשענים על עבודתם של שכירים. הוא נכלל ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר של כתב העת "לייף" מ-1924 עד 1944, ולפני 11 שנה זכה לעדנה מחודשת לאחר שאופרה ווינפרי המליצה עליו ב"מועדון הספרים הטובים" שהיא מנהלת. רבים סבורים כי כתיבתה של בק השפיעה עמוקות על תודעתם של אזרחי ארצות הברית, עד כדי כך שהיא הכשירה את הקרקע לקראת כינון היחסים עם סין.
הספר זכה בסין לקיתונות של ביקורת כעוסה. רבים זעמו על התיאור הרומנטי מדי, לטעמם, של חיי הכפר הסיניים. אחד המתרגמים לסינית של הספר הוסיף הקדמה ארוכה שבה האשים את הסופרת בכך שציירה את סין באור שלילי, והפנה אליה שאלה רטורית: "האם את חשה עליונות לבנה?" הסופר הסיני לוּ שוּן הוסיף על כך כשקבע כי "מוטב שסינים יכתבו על סין".
סינית מאז ולתמיד
בארצות הברית שימשה בק בעיני רבים מקור חשוב, כמעט בלעדי, למידע על סין. כך, למשל, התבדח קריקטוריסט בשם מילטון קניף וסיפר כי בסוף שנות ה-30, כשהתבקש ליצור סדרת איורים המתרחשת בסין, "סירב להסתפק במקור שטחי, ולכן הלך לספרייה וקרא את כל ספריה של פרל בק". היו מי שהשפעת כתיבתה נראתה בעיניהם כה עמוקה, עד שהאשימו אותה בכך שארצות הברית נכנסה למלחמה נגד יפן רק משום שספריה עוררו באמריקאים רצון לתמוך בסין. אחד מתומכיה הגיב על ההאשמות ואמר ביובש שזאת הגזמה. "המלחמה נגרמה בגלל פרל הארבור, לא בגלל פרל בק", קבע.
היו מי שראו בה "האדם המערבי בעל ההשפעה ביותר מאז מרקו פולו, שכתב על סין במאה ה-13". אחרים סברו שכתיבתה סנטימנטלית ושטחית, וכשנודע על זכייתה בפרס נובל לספרות, ב-1938, הגיבו בכעס. הסופר וויליאם פוקנר כתב, ברשעות מסוימת, שהוא מעדיף לא לזכות בפרס היוקרתי כדי שלא יאלץ לשהות במחיצתה של "גברת סין־בק" (11 שנים לאחר מכן הסכים פוקנר לקבל את הפרס). מתנגדים אחרים להענקת הפרס לבק היו אנשי רוח סינים שטענו כי מן הראוי להעניק את הנובל לסופר סיני שכתב על ארצו ולא לסופרת אמריקאית שכתבה עליה.
כיום השתפר מעמדה של בק בסין, והיא זכתה למעין טיהור של שמה. מתפרסמות שם מהדורות חדשות של ספריה, ובעיר צ'נקיאנג, שעה נסיעה משנחאי, שבה גרה במשך 20 שנה, מכבדים את זכרה. ב-2002 ציינו בעיר את יום הולדתה ה-110, שיפצו את ביתה וקבעו אותו כאתר היסטורי. התושבים אף הציבו יד לזכרה וקראו את הפארק העירוני על שמה.
בשנות חייה האחרונות נהגו אנשים לשאול את בק אם היא מתכוונת לחזור ולבקר בסין. על כך השיבה תמיד: "מעולם לא עזבתי אותה. אני שייכת לשם - כילדה, כנערה, כאישה - עד יום מותי". אבל על הגשר שאותו טרחה לבנות כל חייה היא לא זכתה לפסוע: שנה לפני מותה ביקשה משלטונות סין לחזור ולבקר במדינה, אך הם סירבו.
