מופע של אישה אחת – כך אפשר להגדיר את ניצן גלעד (39) מקיבוץ אלומות שבצפון; לא בגלל מופע היחיד שהיא מעלה, אלא משום שהיא עצמה מהווה מופע אחד שמתחיל באלומות ומגיע עד תל אביב. מי שמגדירה את עצמה כילדה נצחית, הגיעה לסוף העשור הרביעי לחייה והחליטה שהיא מנצלת את השלב הזה עד תום: במקביל להיותה אם לשלושה ילדים ולעבודתה כגננת, החליטה להעלות מופע סטנד-אפ שצוחק על הבסיס של החיים, על היומיום, על השגרה.
"עברתי הרבה דברים בחיים וקיבלתי הרבה משובים מאנשים", היא אומרת. "לאט-לאט הבנתי שאני לא משהו רגיל, שיש בי את היכולת להצחיק אנשים, לגרום להם להיות שמחים. בנוסף, הבנתי שיש בי יכולת להתחבר לאנשים ולזהות את הניואנסים הקטנים ביומיום, לשים את האצבע על דברים מדויקים. ברגע שהבנתי שזה הכישרון שלי, גם הסביבה התחילה להבין שיש פה משהו ששווה לעצור ולהקשיב לו".
סולדת מהברנז'ה, מפרגנת לקולגות
היא עלתה לבמה לראשונה במופע "אני והסבתא", שעסק במות סבתה, שרה ביידץ ז"ל, והועלה בקיבוץ שלה במשך עשר שנים. "סבתא שלי הייתה מאוד קרובה אליי, והמופע עצמו היה מרגש מאוד", היא מספרת. "היו בו כמה רגעים מצחיקים, אבל בעיקרו הוא נועד לרגש. כשאנשים מקיבוצים אחרים התחילו להזמין אותו, שמתי לב שהם מגדירים אותו כקומדיה. לא הופתעתי. תמיד ידעתי שאני מצחיקה. בין כל חוויות החיים, הלידות של הילדים, הבנתי שאני אדם מצחיק. ברגע שאנשים התחילו להגדיר את המופע שלי כסטנד-אפ, הרגשתי שזהו, שאני חייבת לעשות עם זה משהו. זה היה הסוף של תהליך ארוך. הוא תוצר של דרך מאוד ארוכה".
מתוך המופע "אני והסבתא"
לא במקרה העלייה שלה לבמה קשורה לסבתה. "החלום שלה היה להיות על הבמות", אומרת גלעד. "היא הייתה יפהפייה ומוכשרת, אבל נאלצה להדחיק את החלום שלה כי הייתה צריכה לעלות לארץ בעקבות סבא שלי. כשעלתה לארץ, הופיעה בתיאטרון אוהל ושרה במסגרות אחרות. היא תמיד ידעה מה קורה בעולם הסלבס של אז, ומתחת למיטתה היו עשרות עיתוני בידור, כל ה'פנאי פלוס' של פעם. את החיידק אצלי היא זיהתה כשהייתי בת 16, והיא כבר הייתה על ערש דווי. היא קראה לי ואמרה: 'ניצניל'ה, רק מלפפונים מחמיצים, לא חלומות'. אז לקחתי את זה כצוואה והחלטתי להגשים את כל החלומות שלי".
על המופע החדש, "שוברת שגרע", עבדה במשך שנתיים, ואת רוב הבדיחות שאבה מחוויות היומיום: הילדים, העבודה, הבעל - דברים שרובנו נגדיר כרגילים, ולא בהכרח מצחיקים. "אנשים בכלל, ונשים בעיקר, תמיד עסוקים בלהנמיך את עצמם", היא אומרת. "לכאורה, מה לי ולבמה? הרי אין לי זמן לזה: יש מינוס בבנק, כביסה, ילדים, המון דברים שמעסיקים אותנו ולא נותנים לנו להגיע לנקודה שבה אנחנו בוחרות להתעסק בעצמנו. זה תמיד נראה או קשה מדי או רחוק מדי או פשוט מיותר. בנוסף, תל אביב היא לא מעבר לפינה בשבילי: אני הרי גרה בפריפריה הרחוקה, במקום הכי רחוק מתל אביב במהותו - הקיבוץ. לכן החלטתי שאני לוקחת את כל מה שכולם מגדירים כמעצורים - את הפריפריה, את ערימות הכביסה, את המינוס ואת חוסר הזמן - והופכת את זה למופע. החלטתי להפוך את הדפקט לאפקט".
אחרי שנתיים של כתיבה החליטה לצאת לדרך. "אני לא מיליונרית, אבל החלטתי לעשות את זה הכי מקצועי שאני יכולה. כשחיפשתי במאי, נפגשתי עם המון מועמדים, ובסוף בחרתי באלעד שרעבי שהיה הבחירה הכי שלמה. ככה יצאנו לדרך משותפת".
בדרך הזו היא נאלצה לעבור בעולם הבידור התל-אביבי, תחום גברי ברובו, קשוח ואגרסיבי, שלא בהכרח מקבל בחום מישהי חדשה ולא מוכרת שרוצה להצטרף. גלעד לא פחדה מזה. "כשהייתי יותר צעירה, חלמתי לעבור למרכז ולחיות בתל אביב. כשהתחלתי לעבוד על המופע והגעתי לתל אביב, התוודעתי לניכור, לכיעור ולשקריות של העיר הזאת והחלטתי שאני לא הולכת להיות חלק מזה. אני לא הולכת לשנות את עצמי בשביל הטוטאליות שהעיר הזאת דורשת. אז אולי ייקח לי קצת יותר זמן, אבל אין ספק שלאט זה המהר החדש".
עם כל הביקורת שלה על הברנז'ה התל-אביבית, על מתחריה בזירת הסטנד-אפ יש לה רק דברים טובים לומר. את אורנה בנאי היא מתארת כ"חדה, שנונה, מביאה את הסיפור שלה ואת האמת שלה בדרך אמיצה". ליטל שוורץ היא בעיניה "מתוקה אמיתית, מלאת חיוניות וכישרון". על שלום אסייג היא אומרת: "גאון בעיניי. איש מוכשר שעושה דרך של שנים". על נדב אבוקסיס: "מקסים אמיתי. שובה לב. אני מחוברת אליו בעיקר מהמקום של אמן שמגיע מהפריפריה". גם ישראל קטורזה מקבל מחמאות מגלעד: "אי אפשר לעמוד בפניו. אני מעריכה אותו על עשיית רבת שנים". גורי אלפי "שנון וחד" בעיניה: "אני אוהבת את המוטרפות שלו, שהוא הולך עם עצמו עד הסוף". והיא לא שוכחת גם את יעקב כהן: "הוא משהו מיוחד. אני אוהבת ומעריכה את הקלות שבה הסטנד-אפ נמצא בנימיו".
על המופע החדש, "שוברת שגרע"
המשימה: להמציא את הגלגל
ועכשיו מגיע תורה, וזה לא קל. מופע חדש הוא הפקה מורכבת, על אחת כמה וכמה לאלמונית מהפריפריה. אבל גלעד מאמצת את הקושי בחיוך, אפילו בצחוק מתגלגל. "כן, הנסיעות קשות לי, אבל היה לי הרבה יותר קשה לשבת בבית ולהרגיש שאני לא מגשימה את עצמי, להרגיש מוחמצת. ויש גם קושי כלכלי, כי הרי אני גננת וגם בעלי הוא איש חינוך, ולכן החלטנו לנסות לגייס כספים דרך אתר הדסטארט.
"המשימה שלי היום היא כל הזמן להמציא את הגלגל, להגשים את עצמי בלי להיכנע למציאות אבל גם בלי לפספס את המציאות. אני חוזרת מהגן אחרי יום עבודה, עייפה, לבית עם שלושה ילדים שהגדול הוא בכיתה ב' והקטן בן שלוש, ויש כלים, ויש חוגים, ויש בית, רק שאצלי יש גם מופע שדורש ממני לנסוע לתל אביב מדי פעם. זה לא פשוט, אבל אני יודעת שהילדים שלי גדלים עם אמא שמגשימה את עצמה, שלא מוותרת על החלומות שלה. אז כמובן שיש בזה גם אקט חינוכי. אני מקווה שהילדים שלי יאמינו בעצמם ברמה כזאת שהם לא יוותרו על החלומות שלהם".
