הנשים שהיא תיארה בספריה היו תמיד גבוהות, דקיקות, בהירות שיער. היא עצמה הייתה נמוכה, כהה ועגלגלה. היא הטיפה לאנוכיות, והשקפת עולמה נוסחה כך: "כדי שאדם יוכל להגיד 'אני אוהב אותך', עליו להיות מסוגל קודם כל לומר את המילה 'אני'". אלטרואיזם היה בעיניה דבר שלילי. את העולם, הסבירה, יש להבין באמצעות התבונה ומתוך היגיון נטול סתירות פנימיות: הרי ברור, למשל, שאי אפשר לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה.
היא סברה כי החיפוש אחר האושר הוא מטרתו הנעלה ביותר של האדם, וכי אנוכיות איננה ניצול, כי אם מימוש של פוטנציאל אישי. חיים ראויים מצטיינים בהערכה עצמית, כך חשבה, והרמוניה עם הזולת מתאפשרת רק אם מכבדים את זכותו להשיג את אושרו. במשך כעשר שנים ניהלה רומן עם גבר שהיה נשוי, כמוה, בידיעתם של שני בני הזוג. את הרומן קטעה באחת כשנודע לה שהמאהב בוגד בה עם אישה נוספת, לא עם החוקית.
בילדותה הייתה בודדה ונטולת חברים. אמה נהגה לומר לה ולשלוש אחיותיה שמעולם לא רצתה בהן. כשהתבקשה פעם בבית הספר היסודי לכתוב חיבור על "חדוות הילדוּת", מצאה רק דברי גנאי לתיאור תקופת החיים הזאת וחתמה את החיבור בציטוט מתוך דבריו של הפילוסוף פסקל: "אני מעדיף גיהינום חכם על פני גן עדן טיפש". בבגרותה לא היו לה ילדים, מתוך בחירה.
היא היטיבה להתבטא באנגלית, שפה שרכשה רק בגיל 21, אבל דיברה במבטא זר כבד. היא הייתה סופרת אמריקאית מצליחה במיוחד, על אף שנולדה ברוסיה. גם כיום, שנים אחרי מותה, ממשיכים ספריה להימכר ברחבי העולם, כ-800 אלף כל שנה, ולהופיע ברשימות שונות של "הספרים שהשפיעו עליי במיוחד".
המשך הראיון אצל פיל דונהיו
ראיון מוקדם יותר, אצל מייק וואלאסדמוקרטיה לעשירים בלבד
את שמה – איין ראנד – המציאה לעצמה. שמה המקורי היה אליסה זינובייבנה רוזנבאום, והיא הייתה יהודייה מסנט פטרסבורג. יש הסוברים כי משמעות השם הפרטי שבחרה לעצמה באה מהאות ע', האות הראשונה בגרסה העברית של השם שאיתו נולדה – עליזה. אם זה נכון, הרי שצריך לאיית את שמה "עיין ראנד".
את התיעוב שחשה כלפי השלטון בכלל והקומוניזם בפרט פיתחה בימי המהפכה הבולשביקית. הוריה השתייכו למעמד הבינוני בימים שבהם השתייכות כזאת הייתה מסוכנת והרת אסון. את רכושו של אביה הרוקח הפקיעו המורדים הקומוניסטים ב-1917. הנערה שגדלה עד אז מוקפת במשרתים, ראתה בבעתה את ההמונים העטים על הרכוש המשפחתי, והם נראו לה כאספסוף חומס. לאחר מכן הייתה עדה לתקופה שבה חמישה מיליון איש מתו מרעב בתוך שנתיים. "ממשלה היא האיום החמור ביותר על זכויות האדם. יש לה שליטה בלעדית על השימוש בכוח פיזי חוקי המופנה כנגד קורבנות שאינם מוגנים חוקית", כתבה.
לאחר שהבולשביקים ניצחו במלחמת האזרחים, הותר לאביה לשוב ולפתוח את בית המרקחת, אבל כעבור שנה הלאימו והפקיעו אותו שוב. מכאן למדה מה כוחו השרירותי של השלטון. בני המשפחה הצליחו להבריח אותה לארצות הברית, שם בחרה לעצמה את זהותה החדשה. היא השתלבה בתעשיית הסרטים בהוליווד, עבדה כניצבת וכתסריטאית, ולפני כתיבת הרומן הראשון שלה שקעה בכתיבת יומנים שבהם הביעה את הרעיונות שתפרסם בעתיד. חלקם היו בעייתיים. אחרי שבעיתונים הופיעו כתבות על רוצח סדרתי שחטף ילדה בת 12 מבית ספרה, אנס אותה, ביתר את גופתה ושלח חלקים ממנה למשטרה כדי להתל בה – בחרה ראנד לשבח את הרוצח. לדעתה, הוא הציג "תמונה מרהיבה של אדם שלגמרי לא אכפת לו מכל מה שקדוש בעיני החברה, ויש לו מוּדעות משל עצמו. אדם שניצב באמת לבדו, ברוח ובמעשה... כזה שאנשים אחרים אינם קיימים מבחינתו". עוד כינתה אותו "אדם מבריק, יוצא דופן, אנוכי במובהק".
את כתב היד של ספרה "כמעיין המתגבר" שלחה לכמה הוצאות לאור, שדחו אותו. כשיצא בכל זאת, זכה להצלחה עצומה ואיפשר לה להמשיך לכתוב ולפרסם את "מרד הנפילים". היא קיבצה סביבה עדת מעריצים שהייתה להם מעין גורו ומורת דרך. חסידיה האמינו שהיא חשפה את האמת האובייקטיבית האחת והיחידה על העולם. הם נדרשו ללמוד את ספריה בעל פה וזכו לגינויים אם העזו לשאול שאלות.
"ארצות הברית צריכה להיות דמוקרטיה של האנשים הנַעֲלִים בלבד", קבעה איין ראנד. אותם נַעֲלִים היו לדעתה העשירים. נראה כי בעולם שבו שולטים אילי הון, במציאות שבה רק מי שזוכה למימון רב יכול לרוץ לבחירות – לא רק בארצות הברית – הולך חזונה ומתגשם. קשה לא לחשוש מפני ההשתלטות של כל שאר הערכים שדגלה בהם.
