הן עולות חדשות שנחתו בישראל במטרה להתגייס לצבא. בצומת משמעותי בחייהן בחרו לקשור את גורלן בגורלה של מדינת ישראל, וחלקן אף עשו זאת במהלך מבצע "צוק איתן". כולן חדורות שליחות אמיתית, והן נרגשות לחגוג כאן, לראשונה כחיילות צה"ל, את יום העצמאות.
דבורה דאסה: מהריביירה הצרפתית לעמדת שמירה בבקעה
טוראית דבורה דאסה (18) עלתה מצרפת בינואר 2014, לבד, ושובצה בגדוד חי"ר חדש, אריות הירדן, שפועל בבקעה. "רוב בני המשפחה שלי עדיין בצרפת", היא אומרת. "בארץ יש לי רק אחות אחת".
היא גדלה בניס שבריביירה ולמדה בבית ספר יסודי יהודי ולאחר מכן בתיכון רגיל, שבו הייתה היהודייה היחידה בכיתה. "מדי פעם שמעתי בדיחות על היהודים ועל השואה, וזה היה קשה, אבל המשכתי בדרך שלי עם הרבה אמונה בעצמי וביהדותי. תמיד ידעתי שאני רוצה לעזוב את צרפת ולעלות לישראל".
אחרי שסיימה את בחינות הבגרות אמרה להוריה שהיא רוצה לעלות, והם לא קיבלו זאת בקלות. "הייתי אז היחידה בבית שרצתה לעלות, וההורים חששו שאהיה כאן לבד. קיבלתי את עמדתם והתחלתי ללמוד משפטים. בשלב הזה החליטה גם אחותי שהיא רוצה לעלות, אז ניצלתי את ההזדמנות והתחלתי לחפש תוכנית שתתאים לי. בסופו של דבר הגעתי דרך פרויקט 'מסע' של הסוכנות, שבמסגרתו מגיעים צעירים יהודים לארץ לכמה חודשים.
"בהתחלה היה לי ממש קשה. לא ידעתי עברית ולא הבנתי כלום. התחלתי את האולפן ולמדתי קצת לפסיכומטרי. בחודשיים האחרונים עשיתי מסע דמוי טירונות וראיתי שאני מתחברת לזה. ביוני סיימתי את התוכנית, נסעתי לבקר בצרפת, וחזרתי ביולי, ממש כשהתחיל 'צוק איתן'. בן זוגי, שאותו הכרתי בתוכנית, התגייס לפניי ונכנס לעזה. הייתי בלחץ כל התקופה הזאת".
זה לא גרם לך לחשוב שאולי עשית טעות כשעלית לישראל?
"ממש לא. 'צוק איתן' נתן לי מוטיבציה להיות לוחמת. הבנתי עם מה המדינה מתמודדת. פגשתי את המציאות בצורה הכי מדויקת שיש, וזה גרם לי להרגיש שייכת. כנערה שחוותה אנטישמיות בצרפת, אין תחושה טובה יותר מלהגיע למקום שבו מקבלים אותך כמו שאתה, והמוטיבציה לתרום רק מתגברת. התגייסתי באופן רשמי בנובמבר האחרון, ואני מרוצה מאוד: אנחנו עושים מעצרים, שומרים, אבל מכיוון שזה גדוד חדש, עוד לא ברור מה יהיו האתגרים הגדולים באמת שלנו. יש אצלנו הרבה נשים, וכיף לראות את זה".
עכשיו היא שואפת לצאת לקורס קצינות. "עוד לפני שהתגייסתי, ידעתי שאני רוצה ללכת כמה שיותר רחוק ולהיות קצינה. כל רגע פה אני מבינה שזה ממש מתאים לי".
סיידי ברונסטיין: המשפחה נשארה בלוס אנג'לס
טוראית סיידי ברונסטיין (18) עלתה לארץ מלוס אנג'לס ביוני האחרון, ערב חטיפתם של שלושת הנערים בגוש עציון. בימים אלה סיימה טירונות בגדוד אריות הירדן והיא מיועדת להיות לוחמת בגדוד לאחר שתסיים את האימון המתקדם. "כשהנערים נחטפו, לא ממש הבנתי מה קורה", היא נזכרת. "פתחתי חדשות והתחלתי להתעדכן. הבנתי לאיזו מציאות הגעתי. ידעתי שהמצב הביטחוני בארץ לא טוב, והאירוע הזה רק חיזק בי את המוטיבציה להתגייס ולתרום".
היא ביקרה בישראל לראשונה בגיל תשע, "וכבר אז התאהבתי בנוף, באנשים, באווירה". בתיכון למדה בבית ספר יהודי, ובתקופה זו חזרה לביקור בארץ. "כל כך נהניתי, שבכיתי המון כשחזרתי הביתה ללוס אנג'לס. הרגשתי שהבית שלי הוא בישראל, והתחלתי לבדוק תוכניות עלייה. מאוד רציתי להיות כאן".
הוריה נולדו וגדלו בארצות הברית. יש לה שלושה אחים, והיא הראשונה מהמשפחה שעלתה לארץ והתגייסה לצה"ל. "בהתחלה לא חשבתי להיות לוחמת כי חשבתי שזה יהיה יותר מדי בשבילי. חשבתי להיות מדריכת כושר. אבל במהלך ההתאקלמות שלי בארץ פרץ מבצע 'צוק איתן', ואני ישבתי בממ"ד וחשבתי, למה אנשים אחרים יכולים להיות לוחמים ואני לא? אני חזקה מנטאלית ופיזית ויכולה לעשות את זה".
את לא פוחדת?
"זה מפחיד, אבל זה לא מונע ממני להיות פה. הפחד הזה מאתגר, ויש בו תחושת שליחות. כשאתה תורם אתה מרגיש שייך, וזה מה שאני חווה כרגע. אני רוצה להישאר בארץ אחרי הצבא, אולי ללמוד פה צילום".
לא קשה להשאיר את המשפחה והחברים מאחור?
"כשעליתי, לקחתי בחשבון שיהיו אנשים שאתגעגע אליהם, כמו ההורים והאחים, אבל אני יודעת שהם גאים בי, ואין מצב שאני אשבר. לא מזמן הייתי בביקור אצל המשפחה: נסעתי לשבוע, וזה הרגיש לי כמו חודש. כמובן שהיה כיף לפגוש את כולם, אבל רציתי לחזור לפה".
ליעד גד: בתאילנד נתקלתי בהמון גילויי גזענות
טוראית ליעד גד (18) הגיעה לארץ מבנגקוק. היא גרה בזכרון יעקב, משרתת בתותחנים ונמצאת כרגע באימון מתקדם לתפקיד קשרית.
השם העברי שלה מעיד על הרקע המשפחתי: שני הוריה ישראלים שעזבו את הארץ והשתקעו בתאילנד. "תמיד היה בבית דיבור על ישראל", היא אומרת. "היינו מתעדכנים בחדשות ומדברים עם בני משפחה וחברים שחיים בארץ. ההורים שלי לא התנתקו לחלוטין ממה שקורה פה. להפך, החינוך שקיבלנו היה מאוד ציוני, ועם המון אהבה לישראל, כך שהיה לי ברור שאתגייס לצה"ל. גם אחי הגדול התגייס, ואני חיכיתי לזה. מגיל קטן ידעתי שאני רוצה להיות לוחמת. אם כבר, אז עד הסוף".
לדבריה, המהלך שלה התקבל בהסתייגויות מצד כמה חברות. "היו ביניהן שאמרו: 'למה את עושה את זה לעצמך? למה דווקא שירות קרבי?' אמרתי להן שאני אפילו חושבת על קצונה. אני קצת מפחדת מזה, בעיקר בגלל השפה, אבל אני אנסה".
לפני ארבע שנים הגיעה לכאן עם משפחתה לחופשה קצרה שהתארכה באופן בלתי מתוכנן. "זה היה בקיץ, נגמר בית הספר, אבא שלי קנה בית בזכרון יעקב, אז חשבנו להעביר פה חופשת קיץ נחמדה. מכיוון שאחי היה כאן בצבא, החלטנו להישאר. מאוד שמחתי. אני תמיד רציתי לגור בארץ. בילדותי כל פסח היינו מגיעים לכאן, ומאוד אהבתי את זה. אני מרגישה שיש כאן חיים טובים יותר לילדים; יותר חופשי פה. היום יש לנו בית גם פה וגם בתאילנד".
מה את מרגישה כלפי תאילנד?
"תאילנד זה הבית שלי, אבל תמיד הצגתי את עצמי כישראלית. למדתי שם בבית ספר בינלאומי והייתי היהודייה היחידה בו. היה לי קשה כיהודייה ונתקלתי בהמון גילויי גזענות. האחים שלי ואני רצינו לעבור לישראל ולהיות כמו כולם. עכשיו אני מחשיבה את עצמי כתאילנדית אבל גם ישראלית. כשאני מספרת כאן שאני מתאילנד, אנשים אומרים 'וואו', אבל זה לא כל כך אקזוטי כמו שזה נשמע. זה היה ממש נורמלי בשבילנו".
פנינה בראון: קשה להיות לבד, בעיקר בחגים
טוראית פנינה בראון (22) עלתה לפני כשנה מטורונטו, שם גדלה בבית דתי. "הרקע של המשפחה שלי הוא מאוד ציוני", היא מספרת. "סבא שלי הגיע לפה כבר ב-1949, והיום הוא גר בנתניה. לי היה ברור שאעשה עלייה. כל פעם שהגעתי לארץ לביקור, הרגשתי לא נעים שאני שם ולא פה. כשהתחלתי לדבר על עלייה, ההורים שלי לא הסכימו בהתחלה; הם אמרו שאני צריכה קודם לעשות תואר, אז הלכתי ללמוד ועשיתי תואר במדעים. לאחר מכן הלכתי לבית ספר לרפואה ועשיתי חצי דרך. לארץ הגעתי בגיל 21, לבד".
לא קשה?
"אני לא אשקר: מאוד קשה להיות פה לבד, בעיקר בחגים, למרות שיש לי פה המון חברים. אם אני חולה, אין מי שיטפל בי".
היא גרה אצל משפחה מאמצת בקיבוץ לביא ומשרתת כלוחמת באיסוף קרבי בדרום. "בחרתי להיות לוחמת כי רציתי משהו אתגרי. חשבתי שאם עושים משהו, אז עד הסוף כדי שארגיש שאני תורמת ועוזרת".
איזה תגובות את מקבלת?
"חצי מהאנשים שואלים אותי: 'מה את עושה פה?' אחרים מעריכים את זה מאוד. אני מקבלת תמיכה מאוד גדולה מהמפקדים בצבא. חברים בחו"ל לא מבינים מה עובר עליי; למשל, קורה שאני בשמירה בשתיים בלילה, והם שואלים אותי למה אני לא ישנה. אבל אני נהנית מאוד ולא מתחרטת על הצעד שעשיתי. אני מקווה שעוד חבר'ה צעירים מחו"ל יבואו להתגייס. כיף ומאתגר פה, למרות כל הקשיים".
