כשרוב אוכלוסיית העולם רואה את הר האוורסט על מסך הטלוויזיה, היא מגיעה למסקנה המתבקשת ששוב הילד שיחק עם הערוצים, והם כנראה נפלו על הערוץ הלא נכון. אבל כשסידני אבוט, היום בת 53, חולה במחלה נדירה וללא שום ניסיון בספורט או בטיפוס הרים, צפתה בתוכנית דוקומנטרית על האוורסט בטלוויזיה, החליטה שהיא חייבת להגיע לפסגה שלו.

רק שיהיה ברור: זו לא הייתה משימה אפשרית בשום דרך שהיא. גם אם נשאיר רגע בצד את הגיל המתקדם שבו אין כמעט סיכוי לרכוש ניסיון בטיפוס על הרים - בוודאי ובוודאי לא על האוורסט - המחלה של אבוט לא איפשרה לה לעשות את זה. עם 12 כדורים שונים שהיא צריכה לקחת ביום, רופאיה הכריזו פה אחד שמדובר במשימת התאבדות כמעט ודאית ואסרו עליה להמשיך עם המשאלה המטופשת הזו. איזה מזל שהיא סירבה להקשיב להם.

התעוורה והמשיכה

מילא הרופאים, להם ממילא לא תמיד צריך להקשיב, אבל הרבה יותר מוזר היה שאבוט סירבה להקשיב לגוף שלה. בניסיון הראשון לטפס על הר נוח יחסית בארגנטינה התפוצץ לה וריד בעין שמאל, מה שהפך אותה לעיוורת בעין אחת. הפיצוץ הזה הוביל סוף-סוף את הרופאים לגלות מהי המחלה שממנה היא סובלת: מחלת וגנר, או כפי שהיא נקראת כיום - גרנולומטוזיס עם פוליאנגאיטיס.

מאחורי השם הלא קומוניקטיבי בעליל נמצאת דלקת קשה ונדירה (אחד מכל מיליון בני אדם בלבד יחלה בה) שפוגעת בכלי דם שונים בגוף - בעיקר באף, בריאות ובכליות, אך במקרה של אבוט דווקא העיניים היו בסכנה הכי גדולה. עם זאת, בהחלט אפשר להבין את רופאיה, שיודעים שכ-90% מהחולים במחלה נשארים עם נזק בלתי הפיך בריאות, ולכן התחננו שתחדל מתוכניותיה להגיע לפסגת האוורסט.

אבוט, חדורת מוטיבציה, המשיכה שלא להקשיב לאיש זולת עצמה, ובניסיון השני לטפס על אותו הר בארגנטינה היא שברה את הרגל והייתה צריכה לזחול במשך חמש שעות עד שהגיעה לנקודה שבה אפשר היה לפנות אותה עם מסוק לבית חולים. "אנשים שואלים אותי איך עשיתי את זה", סיפרה בהרצאה, "ואני עניתי בפשטות שהיו לי רק שתי אופציות: יכולתי לשבת שם ולמות, או לזחול למטה. ולא התחשק לי למות".

בין לבין הספיקה לעבור התקף לב ("אמרתי לבעלי: 'קח אותי לאוטו, משהו לא בסדר עם הלב שלי'"), שני ניתוחים ואינספור מכאובים וכאבים נוספים. רופאיה ניסו לשכנע אותה ככל יכולתם לרדת מהרעיון הכה מסוכן הזה, אבל אבוט הייתה בשלה. "אין לי משאלת מוות", אמרה להם, "אבל אני כן אישה הרפתקנית. והמחלה הזו היא פשוט עוד משתנה שאני צריכה להתמודד איתו".

בנקודה הזו ראוי ונכון להסביר: טיפוס על הר כמו האוורסט הוא פעולה שדורשת שנים של הכנה. נהוג להתכונן בין שש לשמונה שנים ולטפס על כמה פסגות מסוכנות לא פחות- בעיקר בדרום אמריקה - לפני שיוצאים לכבוש את הפסגה הנשגבת מכולם. אבל אבוט חששה שאין לה את הזמן הזה ושלא יהיה לה, ולכן, בעזרתו של בעלה, ובתמיכתה של עמותת נורד, המאגדת 30 מיליון אמריקאים החולים במחלות נדירות, המשיכה להתאמן במרץ, ואחרי פחות משנה נסעה לקטמנדו על מנת להתכונן לטיפוס על ההר הקשה מכולם.

ב-23 במאי 2010, אחרי 51 ימים של טיפוס במזג אוויר קיצוני וכמובן שעם לא מעט בעיות בריאותיות, הפכה אבוט לאישה ה-40 בהיסטוריה שכובשת את פסגת האוורסט. בדרך למטה - שם מתרחשות רוב התאונות הקטלניות, אגב - מכת קור קטלנית במיוחד הפכה את אצבעותיה לשחורות, והן למעשה לא תיפקדו במשך כמה ימים. "ככה ירדתי", היא מספרת, "בלי אצבעות בכלל. כמו שאמרתי לעצמי בכל 51 הימים שטיפסנו, שלושה מטרים כל פעם, בסוף זה עבד".

ואם אתם חושבים שההישג הכביר הזה הצליח לספק אותה - אתם טועים. למעשה, הוא רק פתח לה את התיאבון למשימות גדולות עוד יותר.

1,000 ק"מ עם רגל שבורה

להיות האישה ה-40 - והראשונה עם מחלה, אבל נניח את זה בצד - שמגיעה לפסגת האוורסט זה בהחלט הישג מרשים, אבל אבוט רצתה לחקוק את שמה בדפי ההיסטוריה, אז היא מצאה לעצמה מטרה שגורמת לאוורסט להיראות כמו משחק ילדים: מרוץ האידיטארוד באלסקה.

אם השם הזה מוכר לכם, רעד קל כנראה עבר לכם ממש עכשיו בעמוד השדרה. אם השם הזה לא מוכר לכם, אשריכם שאתם יכולים לישון בלילה בלי לדעת שמסלול העינויים הזה קיים. מדובר במרוץ בן יותר מ-1,600 ק"מ בין הערים אנקורג' לנום, שאותו עושים מתחרים על גבי מזחלות שלג וכלבים בתנאי מזג אוויר קיצוניים, וביום טוב זוכים לשעה או שעה וחצי של שינה. מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית, ורק כדי לסבר את העין, בעוד עשרות אלפי אנשים טיפסו על האוורסט, פחות מ-1,000 השלימו את האידיטארוד בחתיכה אחת. ואף אחד מהם לא היה חולה במחלה נדירה ועיוור בעין שמאל.

נהיגה במזחלת כלבים היא ספורט פיזי מאין כמוהו; יש הטוענים שהוא הקשה ביותר בעולם, ויהיה קשה לחלוק עליהם. ב-2013, כשיצאה אבוט למרוץ, גילתה בדיוק עד כמה הוא אכזרי כש-30 קילומטרים מהפתיחה שברה את הרגל בשני מקומות שונים. זה לא מנע ממנה להמשיך, כפי שכבר הצלחתם להבין, אבל אחרי 1,000 ק"מ הבינה את חומרת המצב ונאלצה לפרוש בעקבות כאבי תופת. חלומה להיכנס לספרי ההיסטוריה נגוז.

שנה עברה, ולמרות שהבטיחה לרופאיה - ולמנהלי הבנק שלה, שכן השתתפות במרוץ הזה היא הוצאה כלכלית אדירה - שלא תשתתף יותר במרוץ, היא עמדה על קו הזינוק בפעם השנייה בחייה. גם הפעם, בעקבות מזג אוויר קטלני במיוחד, שברה את הכתף, ושוב נאלצה לפרוש. החלום הזה, כך סברו כולם, כבר היה גדול עליה.

אלא שגם השנה, למרבה התדהמה, התייבצה אבוט על הקווים, למה שהגדירה כניסיון אחרון בהחלט. ביום ראשון שעבר, אחרי 13 ימים, 11 שעות, 19 דקות ו-51 שניות הפכה אבוט לאישה הראשונה בהיסטוריה (והאדם השני בסך הכל) שהצליח להשלים טיפוס על הר אוורסט ולצלוח את האידיטארוד. לא רע, חייבים להודות, בשביל חובבנית.

"האוורסט אמנם אמר לחיות חודשיים על הר", אמרה אבוט הנרגשת בסיום, "אבל המרוץ הזה היה קשה הרבה יותר. באוורסט הייתי צריכה לדאוג רק לעצמי, אבל כאן הייתי צריכה לדאוג גם ל-13 הכלבים שלי. זה היה קשה, אבל די מדהים".

אז מהו האתגר הבא של האישה המדהימה הזו, שהפכה בשבוע שעבר למקור השראה עבור חולים כל כך רבים בעולם? כרגע עוד לא ברור. "אני רוצה לנוח", היא חייכה כשנשאלה על כך על ידי עשרות צוותי החדשות שליוו את נסיעתה, "אבל דבר אחד כבר ברור: החיים שלי לא נעצרו בגלל המחלה. אם כבר, ההפך הוא הנכון: המחלה שלי נעצרה על ידי החיים".

_________________________________________________

עוד באנשים:

  • איבדו לפני חודש את בנם, וכבר מתגייסים למען ילדים אחרים