שחף דקל סבורה שמאז כניסתם לחיינו של הפייסבוק והרשתות החברתיות האחרות, איבדה האנושות אלמנט חשוב בתקשורת הבין-אישית, והחליטה לבדוק את הנושא באמנות הווידאו שהיא יוצרת. דקל (40), בוגרת אקדמיה לאמנויות באמסטרדם, החלה לחקור את התחום בפרויקט "מחברת" (notebook), שעסק בקשר שמתקיים בין אקסים כתוצאה מהשימוש ברשתות חברתיות ובצ'טים.
"זה היה סוג של מיצב וידאו תיעודי שבו השתתפו אנשים, לא שחקנים", היא אומרת, "והוא התעסק בעיקר בשפת גוף. ניסיתי להמחיש בווידאו את פעולת הצ'ט ובחרתי לעשות זאת באמצעות אקסים, שיוצא להם להיפגש בפייסבוק ובצ'טים. יש מפגשים של אקסים בעולם הווירטואלי, אבל אלה מפגשים מאוד לא אישיים שנתונים לפרשנות. אתה כותב משהו, אבל לא יכול לראות איך הצד השני מגיב. אם הצד השני שותק, לדוגמה, עולות שאלות כמו למה הוא לא עונה? הוא נעלב? מה קרה?
"בעבודה שלי הבאתי בני זוג לשעבר, צילמתי אותם יושבים ליד מחברת ואסרתי עליהם לדבר. הם התכתבו ביניהם, והמצלמה קלטה את שפת הגוף. היו שם שניים שהתחילו לריב, ואפשר היה לראות את זה על אף שהם לא דיברו. במקרה אחר האישה פרצה בבכי. במקרה שלישי האקסים לא הפסיקו להתחבק, לגעת ולפלרטט. הובאה קשת של רגשות שיכולה לבוא לידי ביטוי רק בעולם האמיתי, ושהולכת לאיבוד באינטרנט".
לדבריה, הפרויקט קיבל תגובות רבות. הוא גם הוצג בפסטיבל הסרטים התיעודיים דוק אביב 2014. צפו בקטעים מתוכו:
יצרים, יוצרים, יצירה
בימים אלה היא מציגה בעמוד פייסבוק מיוחד פרויקט חדש המבוסס על תמונות סטילס וסאונד. הוא נקרא "י(ו)צרים"
- משחק מילים שמבטא את נושא העבודה: היצרים שמאחורי היוצרים, ניסיון להבין מה מניע אמנים לעסוק באמנות ומה עומד מאחורי היצירה.
"האמנים שהשתתפו בפרויקט הם אנשים שעובדים מאוד קשה ועושים דברים מדהימים", היא אומרת. "למרות זאת, הם נשארו אלמונים, ורוב הקהל לא מכיר אותם. עולם האמנות הוא סוג של מגדל שן, משהו אליטיסטי שקשה להגיע אליו. כשהקהל רואה יצירה של אמן, הוא בדרך כלל לא נחשף לסיפור שמאחוריה. אם אתה לא בתחום, הנגישות היא מוגבלת. אני חיפשתי דרך לחשוף את העשייה המיוחדת הזו, להבין מה מניע את היוצרים האלה ועד כמה זה דומה למה שמניע אותי. זו אניגמה: אתה עובד בתנאים מאוד קשים אבל לא יכול להפסיק את זה, כי יש בך תשוקה גדולה ליצור ולנהל דיאלוג עם עצמך, עם התרבות ועם יוצרים אחרים".
רוב משתתפי הפרויקט הם אמנים בתחילת דרכם. אחת מהם היא עינת צרפתי (27), מאיירת שהקימה בלוג בשם "הדברים שמעצבנים אותי". "זה שהיא צעירה ולא ידועה לא ממש רלוונטי לי", אומרת דקל. "מה שהיה חשוב לי זה שגיליתי אצלה התרגשות מאוד גדולה כשהיא דיברה על העבודה שלה. המילה 'תשוקה' משחקת תפקיד מרכזי גם אצלה וגם אצל האחרים. הרי נורא קשה להיות יוצר: בדרך כלל זה לא כלכלי, וכל היום אתה נלחם בטחנות רוח ומבקש שיתמכו בך. אלה אנשים מאוד מוכשרים ואינטליגנטים שיכולים לעשות גם דברים אחרים, אבל הם בוחרים לעשות אמנות כי אין להם אופציה אחרת".
ראיון עם עינת צרפתי, מתוך הפרויקט "י(ו)צרים"
ראיון עם דניאלה לונדון-דקל, מתוך הפרויקט "י(ו)צרים"
יש סברה שהאמן הוא אדם מדוכא שעובר חוויות טרגיות בחייו האישיים, וההשראה שלו מגיעה משם. נתקלת בזה?
"ממש לא. אמנים הם אנשים שסף הרגישות שלהם הוא מאוד גבוה, ומה שמניע אותם הוא הרגש – לא בהכרח רגש אובדני. הם גם אנשים מאוד אמביציוזים; מישהו אחר עם אותן אמביציות היה פותח חברה ועושה מיליונים. למה כל האנשים המוכשרים האלה הגיעו לאמנות, אני לא יודעת, אבל בטוח שהם אנשים מאוד רגישים שמאוד מודעים לעצמם ולסביבה שלהם".
הצייר לא רק מצייר
דקל גדלה ברמת השרון עם אם חד-הורית, אוצרת אמנות, ואחות גדולה שהיום עוסקת בתיאטרון. הוריה התגרשו כשהייתה בת שנתיים. לפני כשלוש שנים נפרדה מבן זוגה, אבל הפרויקט "מחברת" נעשה קודם לכן. לדבריה, זה לא סותר את העובדה שקיים קשר הדוק בין חייה ליצירתה. "היצירה תמיד משקפת משהו שאני מתמודדת איתו", היא אומרת. "זה תמיד מהדהד מבפנים החוצה ולהפך".
מגיל צעיר עסקה ביצירה. "אני באה מבית שמאוד אוהב אמנות, וכל הזמן ציירתי, פיסלתי וכתבתי. אני מאמינה שלאנשים שעוסקים ביצירה יש כישרון בהמון דברים. התחום שלמדתי הוא אמנם תקשורת חזותית, אבל זה לא מה שמגדיר אותי. במהלך חמש שנות לימודיי באמסטרדם נחשפתי לגלובליזציה אמנותית ולחופש שנותן לגיטימציה לאמן לשלב בין צורות התבטאות ולהתנסות בתחומים נוספים. אם פעם היית צייר, היית רק מצייר; היום יש יותר פתיחות לכך שאמן יכול לעשות כמה דברים במקביל. אני מגדירה את עצמי כאמנית, שבשנים האחרונות עושה בעיקר וידאו ארט".
מה הפרויקט הבא שלך?
"אני לא יודעת בדיוק. הפרויקט האחרון רק התחיל, והוא כבר מתפתח. אני מקבלת תגובות מאוד חמות, ויש לזה כל הזמן יותר ויותר עוקבים. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש".
