"את רס"ן רפי בר לב הכרתי כשהייתי חיילת, ב-17 ליוני 1969, ממש בסוף השירות שלי. בחדר האוכל של הבסיס נפגשו עינינו בפעם הראשונה. עיניו כבשו אותי והניצוץ היה מיידי. כך החלה ההתאהבות שלנו.

רפי שירת ביחידה מובחרת, היה קצין מוערך, מלח הארץ. דודו היה הרמטכ"ל, חיים בר לב. הוא היה מקסים, בנוי לתלפיות, ואני התאהבתי בו עד כלות. הוא הכיר כל פינה וכל פרח בארץ, ואהב את נופיה. היינו נוסעים לטיולים בג'יפ שלו, במיוחד למדבר, שם לימד אותי על היופי והשקט של הטבע הפראי. הטיולים עם רפי שמורים בזיכרוני כמו אוצר יקר. דרך עיניו התחלתי להתאהב בארץ. ירושלים העתיקה, הכותל, עזה. אהבנו להביט ביחד בכוכבים בלילות ורפי הקסים אותי. האהבה הזו סחפה אותי בסערה.

"במשך שלשה חודשים היינו צמודים ואוהבים. רפי הגיע לעיתים תכופות לבקר אותי בדירת החדר הקטנה שהתגוררתי בה בפינסקר בתל אביב, והכיר את טניה, בעלת הדירה שלי. לקראת סוף ספטמבר, בתקופת המבצעים של מלחמת ההתשה, הוא פתאום נעלם. הקשר איתו נותק בפתאומיות. לא היו לנו אז טלפונים, בקושי מכתבים. לא ידעתי מה קרה, וחששתי שמא הפסיק לאהוב אותי ולא רוצה יותר בקשר. ליבי נשבר לרסיסים.

"במשך שבועות חיכיתי לאות חיים ממנו. כאב ההחמצה צרב עם כאב הפרידה שנכפתה עלי. באותו חודש גורלי של נתק מרפי, נכנס בחור אחר לחיי, שחיזר אחרי באובססיביות. הוא פינק אותי, קנה לי מתנות והרעיף עלי אין סוף תשומת לב. הוא גם הביא משאית לאסוף את חפצי והצהיר בפני בעלת הדירה שאני אהבת חייו ואנחנו נתחתן. כשעזבתי, לא הותרתי את כתובתי החדשה. מרפי לא שמעתי שום דבר ואותו בחור היה כל כך נחוש, ואני כל כך צעירה ואבודה. אחרי חודשיים התחתנו ורפי נשאר בליבי כמשהו פתוח, שלא נסגר.

"בשנת 71, כשהיה לי כבר תינוק, נסעתי לבקר את בעלת הדירה שלי. ממנה שמעתי שזמן קצר אחרי שעזבתי, דפק על דלתה קצין צעיר ויפה תואר וחיפש אותי. הוא סיפר שהיה במשימה חשובה ושלא יכול היה ליצור קשר ובאפשרות הראשונה הגיע לחפש אותי. כשסיפרה לו שאני מתחתנת, היה עצוב ומאוכזב מאוד. אפשר היה לראות שאהב אותי והחדשות היו קשות לו. הוא ביקש ממנה כתובת או טלפון, אבל היא לא ידעה.

"כאב לי מאד שהתפספסנו ככה אבל מה אפשר היה לעשות. בשנת 73', כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בהיריון עם בתי. ידעתי שרפי בדרגה בכירה בצבא ובטח נמצא בלוחמה וחששתי מאד לגורלו. כל יום עברתי על רשימות ההרוגים שהתפרסמו בעיתונים רק כדי לדעת שהוא בסדר, אבל בוקר אחד, ליבי החסיר פעימה. השם שלו הופיע ברשימת ההרוגים: רפי בר לב. הוא נהרג תוך כדי ניסיון לסייע לגדוד טנקים שנפגע קשה, בקרב על החווה הסינית, תוך כדי הפגנת אומץ לב נדיר ועל כך הוענק לו צל"ש האלוף.

"תקופה ארוכה בכיתי בלי סוף. בכל יום זיכרון הדלקתי לו נר. זמן קצר אחרי כן איתרתי את אמו והתקשרתי אליה. סיפרתי לה שרפי היה החבר שלי. הכאב הנורא לא השכיח את זיכרון האהבה השלווה והקסומה שחלקנו ביחד.

"אחרי 15 שנים התגרשתי, עברתי משבר כלכלי חמור, וגידלתי לבד את שני ילדי. עבדתי בשתי עבודות במקביל, ופרסמתי ספר ילדים.

"למעלה מארבעים שנה חלפו מאז ורפי הפך לזיכרון ישן ומעומעם. לפני כשנה, כשסיימתי לכתוב את הרומן הראשון שלי "תל האהבה והתודעה" שמתרחש בתקופת מלחמת ששת הימים, התלבטתי איזה ציטוט כדאי לכתוב בדף הראשון, ולא הצלחתי להחליט.

"באותה תקופה נהגתי לחזור מהעבודה ברגל בלילות, עד לביתי בשדרות ירושלים ביפו. לילה אחד כשאני צועדת לבד, ראיתי פתאום את רפי לצידי, ממש כמו אז, יפה תואר עם המדים והכומתה האדומה. בלילה השני הוא הופיע שוב, וכך במשך כחודש, המשיכה דמותו ללוות אותי לילה לילה. חשבתי שאני יוצאת מדעתי. בכל יום קיוויתי שזה יעבור ואשכח ממנו אבל לתדהמתי דמותו המשיכה להשתלט עלי בעוצמה רבה. כל הזיכרונות, הכל הציף אותי מחדש. יום אחד הדלקתי נר לנשמתו, התפללתי ובקשתי לדעת מה הוא מבקש ממני ולמה דווקא עכשיו, ארבעים שנה אחרי מותו.

"מתוך התפילה נפלה עלי ההבנה שרפי מבקש ממני שלא אשכח אותו, ושאעזור לו לא להישכח, והמחשבה הזו לא נתנה לי מנוח והחלטתי לבדוק מה עלה בגורלו. חיפשתי ימים ולילות באינטרנט, תוך כדי זה שעורכת הספר מאיצה בי להגיש אותו, ואני מבקשת עוד קצת זמן - לבסוף איתרתי את אלמנתו. הם היו נשואים רק חודש וחצי לפני שנהרג ולא היו להם ילדים. באותו רגע החלטתי להקדיש לו את העמוד הראשון בספרי.

"נפגשתי עם אלמנתו, אשה יפה ואצילית, וקיבלתי ממנה רשות לשאת את זיכרון. בעמוד הראשון כתבתי: 'אני מקדישה את ספרי זה לזכרו של אדם יקר בלתי נשכח ומעורר השראה, רס"ן רפי בר לב ז"ל, שנלחם בגבורה ונפל במלחמת יום הכיפורים'.

"ביום שהתפרסם הספר נסעתי לשוק הכרמל לקנות פרחים ולחגוג. בתוך המון האדם, נפלתי נפילה קשה וריסקתי את כף היד. אושפזתי בבי"ח לניתוח וכשהתעוררתי מההרדמה, הוא הופיע לידי שוב, בפעם האחרונה. אותו עלם צעיר שהזמן לא פגם בו. הוא הסתכל עלי בעיניים עצובות כמתנצל ואמר 'מצטער, אני לא יכול לבקר אותך'. ואני השבתי 'אני מבינה רפי, אתה נמצא במקום רחוק'. למחרת נעלם מחיי ולא חזר יותר".

שורה תחתונה:

"למרות שהגורל לא אפשר לנו לממש את אהבתנו, ליבי היה שייך תמיד לו. רפי לא הגיע אלי במקרה לקראת פרסום הספר. הוא רצה שאעזור לו שלא יישכח, וגם רצה לסגור איתי את מעגל האהבה שהשאיר מאחוריו פתוח וכואב, לפני ארבעים שנה".

_______________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: