למירב הלפרין יש כל מה שצריך כדי להיות אשת חברה מתנשאת: היא הסופרת שעומדת מאחורי רב-המכר "בעלי לא בבית", שכבר נמכר ביותר מ-20 אלף עותקים, בעלת משרה בכירה בהוצאת ספרים וגרה עם בנה המתבגר עידו בצפון תל אביב. ולמרות הכול, היא מתעקשת לא לקחת את עצמה ברצינות, בדיוק כמו הדמות הראשית בספר שלה - עורכת דין מצליחה, שבעלה קם ועוזב אותה לטובת אישה אחרת. העלילה המהירה, ההומור החד ושחיטת הפרה הקדושה של נושא הגירושים הופכים את הספר לחובה בכל תיק צד של אישה מודרנית. לא מפתיע שתיבת המסרים של הלפרין בפייסבוק התמלאה תוך זמן קצר בפניות מקוראות נלהבות, שרצו לדעת יותר על עורכת הדין העוקצנית ומושא אהבתה החדש - מר צימרמן.
אחת השאלות המתבקשות היא עד כמה הלפרין משתקפת בדמותה של הגיבורה. "עשיתי אותה כמה שיותר הפוכה ממני", היא אומרת. "זה באמת לא אני, זה ספר. אם היא הייתה כמוני, זה לא היה מעניין".
למה הדמות הראשית היא עורכת דין?
"רציתי שהיא תהיה מעוצבת גבוה, לא חופפת במספרה, נגיד - לא שיש משהו רע בזה".
השם שלה לא מוזכר לאורך הספר.
"נכון, לא ראיתי צורך".
ויש לך איזשהו שם שעולה לך בראש - בינך ובין עצמך?
"לא, בחיי ".
כל התיאור של הליך הגירושים והאבחנות על חיי הזוגיות - גם זה לא מהחיים שלך?
"לא. יש לי מספיק חברות שעברו את זה וסיפרו לי כדי שאוכל להבין את זה. בכלל, כל החברות שלי חושבות שזה עליהן. אני לא התגרשתי משום שמעולם לא התחתנתי. כל החיים ידעתי שאני לא מתאימה למוסד הנישואים. יש אנשים שפורחים בזוגיות, ויש שלא. זה לא בא מתוך טראומה גדולה, אלא מתוך העובדה שהבן אדם רואה לאן הלב שלו הולך. אני לא חושבת שהייתי מצליחה לגרום לזה לעבוד, בטח שלא לטווח הארוך. ילד, לעומת זאת, תמיד ידעתי שארצה".
ומה עם מעצבי על כמו פראדה וגוצ'י, שמוזכרים בספר?
"אין לי מושג מיהם. הכנסתי את זה לספר כי יש המון נשים שחיות לפי זה, ואני לא כזאת, אז זה סיקרן אותי. כל הארון שלי שווה אולי 200 שקל".
"פמיניזם זה לא לגלח רגליים?"
בכל זאת, למרות הצהרותיה שהיא אינה דומה כלל לדמות עורכת הדין, ניתן למצוא פה ושם נקודות השקה, כמו העובדה שגם היא אשת קריירה. דרכה המקצועית של הלפרין (52) בתחום הכתיבה החלה עוד כשהייתה חיילת ושירתה ככתבת צבאית בחיל האוויר. משם עברה לערוך את תוכניתו של אלכס אנסקי בגלי צה"ל "שבע אפס שבע", ובמקביל למדה היסטוריה באוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות היא עובדת כעורכת בידיעות ספרים, והשאר מסופר ברשימות רבי-המכר.
את יודעת שהפכת לאייקון פמיניסטי בקרב קוראות הספר?
"לא. מה זה פמיניזם?" היא תולה בי זוג עיניים שואלות. "מה ההגדרה האמיתית של זה? אני באמת לא יודעת. לא לגלח רגליים? כי את זה אני דווקא עושה".
אוקיי, אז איזה תגובות קיבלת על הספר?
"יש הרבה תגובות, שזו הפתעה. לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה כזה הצלחה. אני מקבלת תגובות גם מנשים וגם מגברים. טל פרידמן כתב ביקורת מאוד אוהדת, וזה הפתיע אותי. אני מעריצה שלו. אני שמחה שזה עובר ככה מפה לאוזן".
אני חושבת שהספר נתפס כפמיניסטי כי צחקת על נושא רגיש כמו גירושים והצגת אישה מצחיקה וחזקה שמתמודדת עם זה.
"תראי, אני תמיד הרגשתי שמתייחסים אליי בצורה עניינית ולא מפלים אותי כאישה. עם זאת, אני לא פוסלת נשים שכן חוו את זה, כן? אני לא איזו מכחישת שואה. אני גם חושבת שכמעט על כל דבר אפשר לצחוק. ככל שהתדירות של הגירושים עולה, אפשר לראות שזה לא סוף העולם: יש הרבה סיפורים, מכל המינים, וצרת רבים חצי נחמה. נשים הן יצורים חזקים".
כל הנשים?
"כן, כולן. אי אפשר לגדל ילד ולא להיות יצור חזק, ובשביל מי שמגדלת ילדים בישראל, זה פי כמה וכמה יותר קשה: את יודעת שמחכה לך פרס בגיל 18, ועד אז את רצה איתו לממ"דים. אולי בנורבגיה או בהולנד הנשים הן חלשות. מה שמאוד מעניין אותי זה הנושא של חיי האישה הישראלית. אנחנו נורא שונות מנשים בעולם. האישה הישראלית תמיד תוארה כמו איזו גבירה שברירית, וזה לא נכון. כולנו עברנו שיברונות לב, אני לא מזלזלת בזה, אבל בארץ אין לנו את הלוקסוס להתפרק ולהישבר מכל דבר כמו איזו מדאם בובארי".
את מפחדת מהיום שבו עידו יתגייס?
"הוא בן יחיד, אבל הוא רוצה להיות קרבי ואני חיה עם זה בשלום. אני לא מפחדת מהצבא, בכלל לא. הוא ילד שמח, תוסס, מוקד חברתי. כל תל אביב כבר מכירה אותו, ואותי בתור אמא שלו".
מה הוא לומד בתיכון? ספרות מוגבר?
(היא צוחקת) "אמנות, כי שם הבנות ושם לומדים הכי פחות שעות - זה לא בגלל שהוא איזה פיקאסו. אם היו בנות בפיזיקה גרעינית הוא היה שם".
אין חופש - אין דאגות
ואם ביחסי בנים-בנות עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס לדמות הגברית המובילה בספר - מר צימרמן, מנהל בנק ולקוח גדול של עורכת הדין, שהוא ו"הכרס הקטנה והרוטטת שלו" סוחפים את הגיבורה לסערת רגשות והידלקות בצל ההון והדיכאון.
אני חייבת להגיד לך שכשקראתי שהוא מוביל אותה לפנטהאוז שלו בקומה ה-30 ומשהו, קצת דמיינתי איזה כריסטיאן גריי עשיר.
"זה מ 'חמישים גוונים של אפור'? לא הצלחתי לקרוא את זה בכלל. הגעתי לעמוד 50, והיא עדיין נוסעת. מה זה?"
תארי לי את צימרמן.
"אני רואה אותו חי מולי. הוא גבוה, וכדרכם של גברים גבוהים ורזים הוא קצת כפוף, מרושל, אבל לא הגיבן מנוטרדאם. לא אכפת לו מה הוא לובש. הוא טיפוס מאוד מכונס בעצמו, לא מתוך איזה עומק, אלא מתוך זה שהוא כמו כל הגברים שנולדו עם אמא מאוד דומיננטית".
את כבר עובדת על הספר הבא?
"כן, ומה שמטריד אותי זה שעוד אין לי שם - כי לספר הראשון היה לי שם תוך שניות. הוא לא יהיה המשך לספר הזה, אבל יהיה ברוח הדברים וכתוב בסגנון דומה. עוד מוקדם בשבילי לענות לך על מה הוא, כי הוא בהכנה".
מה את עושה בזמנך הפנוי?
"אוי, אני אוהבת לראות סדרות", היא עונה לי בעיניים נוצצות. "היו עכשיו חגיגות יום הולדת להוט, אז הנבלות האלה פתחו את כל ספריית הסדרות. הספקתי לראות את כל 'איך פגשתי את אמא'. 'הסופרנוס' זה ה-וואו הגדול בתחום הסדרות, וכמובן שאני צופה נלהבת של 'זגורי אימפריה', שזה פשוט כתוב ומבוצע נפלא".
את יוצאת לחופשות?
היא חושבת קצת, ואז אומרת: "מתברר שאני לא אוהבת לנפוש. מה, צריך עכשיו לארוז, לקחת את הילד - זה סיפור. אני חושבת שאני פשוט מפחדת להפסיד. אם נגיד היה עכשיו צוק איתן ולא הייתי בארץ" - היא כובשת את פניה בידיה - "וואו. לא הייתי עומדת בזה. יש לי כבר מועקה רק מהספקולציה. אני מכורה לכל דבר שקורה בישראל. נגיד, בצוק איתן לקחתי את עידו לגבעה באזור שדרות וצפינו במלחמה בשידור חי: יש אזעקה, ואת רואה את הטילים יוצאים מעזה, ואת כל הטנקים בתנועה", היא מתארת בתאווה של ממש. "כן, אם צריך לנפוש, אז לנפוש שם. אל דאגה, גם במבצע הבא אנחנו ניסע".
_______________________________________________
עוד באנשים:
- תשעה דברים שהסופר והעיתונאי ירון לונדון למד מהנשים בחייו
