כשד"ר אפרת יציב-פתיחה הייתה נערה, היא תמיד הקפידה להעמיד פנים שהלימודים אינם חשובים לה במיוחד, ושהיא לא משקיעה בהם יותר מדי. הבדיחות שסיפרה לחברים בתיכון עירוני ט' התל-אביבי שבו למדה, לא יכלו להעיד שהיא בסך הכול חנונית, ושמה שהכי מעניין אותה זה ציונים במתמטיקה ושיעורי בית בכימיה. אולי זה בגלל שכונת התקווה שבה גדלה - אזור המזוהה עם עוני ומצוקה, לא עם הצטיינות; אולי היא פשוט לא רצתה להחצין את השאיפות שלה. כלפי חוץ שמרה על תדמית של אחת שלא אכפת לה משום דבר – או כפי שהיא עצמה אומרת: "הייתי ערסית לייט" – אבל מאחורי הקלעים ידעה שהיא חייבת לפרוץ דרך לעצמה, ואת זה היא יכולה לעשות בשני אופנים – הצטיינות בלימודים ופעילות התנדבותית.
לצד השקעה יוצאת דופן בכל מה שקשור לבית הספר, היה לה חשוב להתנדב בארגונים שונים. "אני ממש גדלתי בבית דני שבשכונת התקווה", היא אומרת. "במקום הזה פועלת עמותת 'הלב', שעוזרת לילדי פנימיות ולילדים בעייתיים בשכונה. עם הזמן השתלבתי בחברה שממנה קיבלתי כל כך הרבה, והפכתי להיות הנותנת".
"אבא שלי תמיד עודד תחרותיות,והיה לו חשוב שאקבל ציונים טובים. גם אחותי הייתה תלמידה טובה. קיבלתי עזרה גם במתנ"ס,שנתן לי אפשרות לברוח מהדברים הרעים שהיו בשכונה"
בשנה האחרונה החלה להתנדב בעמותת "לשובע", המחלקת אוכל בבית תמחוי ברחוב לוינסקי, וזה נותן לה סיפוק גדול. "זה מאוד מתגמל", היא אומרת לקראת יום המעשים הטובים, שחל היום. "אני לא שוכחת שכשאני הייתי קטנה, הייתי צריכה שייתנו לי, וכיום אני נותנת בחזרה לחברה".
כמעט התייאשתי
ד"ר יציב-פתיחה (33) סיימה בשנה האחרונה לימודי רפואה בטכניון שבחיפה, ובמקרה שלה קל להשתמש בקלישאה "כנגד כל הסיכויים", ולו רק בגלל שכונת המצוקה שבה גדלה. לדעתה, היא הצליחה להיחלץ ממנה לא רק בעזרת שאפתנות חריגה אלא גם בזכות האנשים מסביב.
"אבא שלי תמיד עודד תחרותיות", היא אומרת, "והיה לו חשוב שאקבל ציונים טובים. גם אחותי הייתה תלמידה טובה. קיבלתי עזרה גם במתנ"ס השכונתי, שאותו ניהל ד"ר ישראל סלע. זה היה מקום טוב, שנתן לי אפשרות לברוח מהדברים הרעים שהיו בשכונה. השתתפתי שם בחוג התעמלות קרקע ושיחקתי כדורסל שלוש-ארבע פעמים בשבוע. ד"ר סלע תמיד הדגיש בפניי כמה חשוב להצליח וכמה הציונים חשובים. כששמעתי את הדברים האלה ממנו ומאנשים אחרים, זה גרם לי להיות הישגית. בשלב מסוים היה לי ברור שאלך ללמוד באוניברסיטה".
לתחום הרפואה התקרבה לקראת סוף התיכון, כשהחלה לאסוף חיות פצועות ברחוב וניסתה לטפל בהם. התחביב התפתח כשהתחילה לעבוד כסייעת של וטרינר. בשלב זה כבר פתחה בגישושים לגבי לימודים. "כולם אמרו לי: 'מה את חושבת לעצמך? צריך בשביל זה פסיכומטרי גבוה ובגרות מעולה'. אני החלטתי שאני חייבת לנסות".
היא סיימה את התיכון בהצטיינות, ובצבא שירתה כלבורנטית במעבדה רפואית. לאחר השירות ניגשה לבחינה פסיכומטרית, נרשמה כמעט לכל האוניברסיטאות בארץ, ולא התקבלה. ניסתה שוב, וגם הפעם נכשלה. "כמעט התייאשתי", היא נזכרת. "באוניברסיטת באר שבע הגעתי לשלב השני במיונים, ושם נפלתי".
בעקבות זאת החליטה לפנות ללימודי הנדסה ביו-רפואית. היא התחילה בטכניון, ואחרי שנה וחצי הבינה שהלב שלה נמצא במרכז הארץ והחליטה להשלים את הלימודים באוניברסיטת תל אביב. את התואר סיימה בהצטיינות, ולאחר מכן החלה לעבוד כמהנדסת. "בפעם הראשונה שקיבלתי תלוש משכורת, הייתי בהלם: קיבלתי עשרת אלפים שקל נטו. מעולם לא חשבתי שארוויח כאלה סכומים". למרות זאת, העבודה לא סיפקה אותה, וכעבור זמן קצר החליטה לנסות שוב להגשים את חלום הרפואה וניגשה לבחינה פסיכומטרית נוספת. הציון שלה הפעם היה 730, שיחד עם הממוצע של לימודי התואר הראשון איפשר לה להתקבל ללימודי רפואה בטכניון. היא חזרה לגור בבית הוריה בשכונת התקווה ("לא לקחתי אפילו שקל מההורים שלי. מימנתי בעצמי את כל התואר"), ומדי בוקר נסעה ברכבת לחיפה.
לדבריה, החברים בשכונה לא התרגשו מנוכחותה, וגם לא מהעובדה שהצליחה להתקבל סוף-סוף ללימודי רפואה. "לא הרמתי את הראש. גם בקושי יצאתי מהבית. בתור סטודנטית לרפואה אין לך יותר מדי זמן לדבר עם אנשים. הזמן טס". אפילו במשפחה הקרובה לא הגיבו בהתפעלות יתרה. "את המשפחה שלי ממש לא מעניין שאעשה תארים. לא ממש אכפת להם מזה. העיקר שיהיה לנו טוב, שנהיה מאושרים".
למה עשיתי את זה לעצמי?
החזרה ללימודים ולמבחנים לא הייתה קלה עבורה. "חשבתי אלף פעם לעזוב את זה. חשבתי, למה עשיתי את זה לעצמי? החלום להיות רופאה גבה ממני הרבה אנרגיות". באותה תקופה הכירה את בעלה, ואחרי חצי שנה של היכרות עזבה את בית ילדותה ועברה לגור איתו ביד אליהו. "במהלך כל התואר הוא תמך בי מאוד, וכך גם מעגל החברים שטיפחתי לעצמי במהלך החיים".
לפני שמונה חודשים ילדה את בנה הבכור, מעיין. לפני שבוע וחצי חזרה לסטאז' בבית החולים וולפסון בתום חופשת לידה ארוכה. היא עדיין לא יודעת איזו רופאה היא רוצה להיות: לדבריה, הכול מעניין אותה. בינתיים היא מרגישה אכזבה מהרפואה הציבורית. "אני מרגישה שאני צריכה להקדיש יותר זמן לביורוקרטיה מאשר לעבודה שלי כרופאה", היא אומרת בתסכול. "זה לא משאיר הרבה זמן לעזור לאנשים".
אבל היא לא מתכוונת לוותר. חשוב לה להמשיך לעזור לאנשים, הן כרופאה והן בפעילות התנדבותית, "כי מי שיכול להפיק הנאה מנתינה", היא אומרת, "יכול להשיג את דרגת האושר הכי גבוהה".
___________________________________________________________
עוד באנשים:
- הללי סמדר יצאה עם ילדיה למסע בעולם שעדיין לא נגמר
- מורים ותלמדים רצים יחד ומשתפרים בלימודים
