לקראת סוף כיתה א' הודיעו לי הוריי שאנחנו עוברים דירה מפרדס כץ לרמת גן. נאלצתי להיפרד מבית הספר 'קוממיות' שבו למדתי, שהיה לי בית שני, חם ואוהב, מחברים וחברות שאהבתי מאוד ומהמחנכת שלי, המורה כוכבה, שאמרה כשעזבתי: 'לי קוראים כוכבה והכוכבת של הכיתה עוזבת'. אני עדיין זוכרת את המשפט הזה.

"לאחר המעבר התייצבנו אמי ואני בחדרו של מנהל 'ניצנים', בית הספר החדש, שבו למדו ילדיהם של עשירי העיר. אמא שלי הגישה למנהל בגאווה את התעודה המצוינת שלי משני השלישים שהספקתי לסיים בכיתה א'. המנהל הביט בכתובת המגורים הקודמת ואפילו לא טרח לפתוח את התעודה. הוא אמר לאמי שאנחנו לא שייכים לאזור הרישום של בית הספר. אמי התעקשה, הסבירה לו שהפנו אותנו מהעירייה, אבל הוא עמד בסירובו. רק אחרי שאמרה לו שילדה שגרה בקומה שלנו לומדת באותו בית הספר ולאחר דין ודברים ארוך, הסכים המנהל, בחוסר רצון בולט, לרשום אותי. יש דברים שאתה לא שוכח בחיים, גם אם חלפו מיליון שנה.

"המורה ניצה קיבלה את פניי ביום הראשון בפרצוף עקום. לא שאלה לשמי ואפילו לא הציגה אותי בפני הכיתה. רק הושיבה אותי בשולחן האחרון בטור ד' ליד התלמיד, שלימים הבנתי שהיה התלמיד הכי חלש בכיתה. מכוכבת הכיתה בפרדס כץ הפכתי בבת אחת לילדה שקופה ולא רצויה. קודם נחשבתי לתלמידה מבריקה, כבר בגן הילדים קראתי בלי ניקוד. היה לי עצוב בבית הספר החדש, והרגשתי בודדה כל כך. המורה לא פנתה אליי מטוב ועד רע, ואת ההפסקות ביליתי לבדי.

יום אחד, ממש כמה דקות לפני סיום השיעור, המורה שאלה מי אף פעם לא הקריא סיפור בפני כל הכיתה. הייתי היחידה שהרימה יד. היא לא התלהבה בלשון המעטה, אבל הזמינה אותי ללוח. נעמדתי מול הכיתה, נרגשת מאוד מהמעמד. לבי הלם בעוצמה, אבל קולי היה יציב. קראתי בשטף, בביטחון ובלי אף שגיאה. כשסיימתי, הביטה בי המורה משתוממת. אני זוכרת את הפרצוף הנדהם שלה, ואת השאלה 'מאיפה את יודעת לקרוא טוב כל כך?'

"כנראה שלא עלה על דעתה שילדה בכיתה א', שחרחורת ורזה מפרדס כץ, יודעת כל כך יפה לקרוא. מיד היא העבירה אותי לשורה הראשונה ליד התלמידה המצטיינת. ברגע אחד השתנה מעמדי בכיתה. בהפסקה ניגשו אליי כמה בנות והציעו לי לשחק איתן. גם הבנים התעניינו בי פתאום והמורה החלה להתייחס אליי. הפכתי למלכת הכיתה ואף זכיתי במקום הראשון בתחרות חיבור ארצי.

"כעבור שנים התחתנתי ונולדו בנותיי. בתי הבכורה הייתה מהרגע הראשון מלכת הגן. יופייה וחוכמתה שבו את לב הגננת והילדים. אבל לקראת סוף כיתה א' חשתי שהיא מסתגרת, לא רוצה ללכת לבית הספר ולא משתתפת במסיבות הכיתה. יום אחד גיליתי שהיא לא יודעת לקרוא, כתיבתה הייתה רצופה בשגיאות והיא הייתה מטרה ללעג ולהצקות בכיתה. לאחר אבחון התברר שהיא דיסלקטית, וכישורי הקריאה שלה היו חלשים. צחוק הגורל הוא שיכולת הקריאה שלי עזרה לי להיות מקובלת במקום חדש ועוין, והקושי שלה בקריאה גרם לבידודה החברתי. פנינו לאנשי מקצוע, שכרנו מורים פרטיים ובסופו של דבר הילדה סיימה תיכון וכיום היא סטודנטית.

"המקרה הפרטי שלנו הוביל אותי ואת בעלי להקים את עמותת "פוש" שמסייעת לילדים דיסלקטים לקרוא ולכתוב. אנחנו מפעילים היום כ־1,500 מתנדבים במקצועות מגוונים, שמעניקים שיעורים פרטיים בחינם בכל המקצועות, לכל הילדים שהוריהם לא מסוגלים לממן את התמיכה הזו. מניסיוני, אני יודעת עד כמה חשוב להעניק לילד אוזן קשבת, לב רחום ועזרה מקצועית. אגב, אני בוגרת הרווארד, היחידה מבית ספר 'ניצנים'. מעניין מה היה אומר על זה המנהל היום".

השורה התחתונה:

"הייתי רוצה שכל מורה יתאמץ למצוא את הניצוץ המיוחד של כל ילד, ללא קשר למוצאו או למצבו הכלכלי. אין כאב גדול מזה להורה, לראות שמציקים לילד שלו. אסור לילדים לשאת צלקות כואבות, רק בגלל קשיי קריאה. אנחנו יכולים לעזור".

_______________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

____________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: