"זה קרה במוצאי שבת, בחופשת הקיץ של שנת 2005 באותה תקופה גרתי באשדוד ועבדתי כעוזר חשמלאי בחברה קבלנית. כבחור דתי, נהגתי להתפלל מדי שבת בבית הכנסת יצחק ירנן. אותה שבת סיימתי כרגיל את תפילת ערבית, והלכתי הביתה להחליף את הבגדים היפים בבגדי ספורט. אני חובב של פיתוח הגוף והקפדתי ללכת לאימון גופני לפחות ארבע פעמים בשבוע, כולל במוצאי שבת.

"אותו לילה היה די חשוך, בקושי ראו כוכבים. צעדתי ברגל לכיוון מכון הכושר שנמצא בבניין מול קניון סימול באשדוד. ממש לפני הקניון יש צומת גדול ועמוס מאוד, שאולי בגלל מוצאי שבת ואולי בגלל תקלה לא היה מואר, פרט לתאורת הרמזורים.

"נעצרתי מול רמזור אדום. מצד שמאל חיכו הרבה מכוניות, ובתוכן משאית גדולה שעמדה בתחילת התור והמתינה שהרמזור יתחלף לירוק. הסתכלתי לצדדים, ופתאום ראיתי משהו מטושטש זז על הכביש, במרחק של 150 מטר ממני. בגלל החשיכה לא יכולתי לראות אם זה אדם או חיה. בכל זאת, בתוך שבריר שנייה, בזכות אינסטינקט ובהחלטה של אפס זמן, החלטתי לרוץ לכיוון 'הדבר ההוא'. אני רץ די מהר, כך שזינקתי לשם במהירות שיא. תוך כדי ריצה הרגשתי שהרמזור מאחוריי כבר התחלף.

"הגעתי לדבר שזז על הכביש באפילה, וראיתי מולי משהו מבהיל: ילדה קטנה, אולי בת שנתיים, עם כתר של יום הולדת על הראש, משחקת באמצע הכביש, לא מודעת בכלל למקום שהיא נמצאת בו.

"כבר שמעתי את המשאית מאחוריי, כשתפסתי אותה בצוואר וזרקתי אותה, תוך כדי ריצה, אל המדרכה. כעבור חלקיק שנייה המשאית עברה לידנו במהירות, יכולתי להרגיש את האוויר שלה חותך לי את העור. פספוס קטנטן, וגם אני וגם הילדה היינו מתים. עד היום, כמה שנים טובות אחרי כן, אני עדיין יכול לשמוע ולהרגיש את משב הרוח של המשאית. אתה לא שוכח דבר כזה בחיים.

"המשאית לא עצרה, כנראה שבכלל לא ראתה אותנו. בינתיים אני שוכב על המדרכה עם הילדה, והיא בוכה בכי מר בגלל הנחיתה המהירה. היא גם נפצעה קצת מהמרצפות ומהצמחייה שהייתה שם. אני זוכר שאמרתי בלבי: 'עדיף ילדה בוכה מאשר ילדה מתה'. כשהרמתי את הראש לשאוף אוויר, ראיתי אישה עומדת מולי. היא הייתה עדת ראייה למה שקרה זה עתה ועמדה שם וצעקה: 'אלוהים ישמור, אלוהים ישמור'. אחר כך היא הסתכלה עליי ואמרה לי שאני מטורף, כי הצלתי בן אדם אבל יכולתי למות בעצמי.

"ניסיתי לדובב את הילדה ולשאול אותה איפה אמא שלה, אבל לא הצלחתי. עדת הראייה התקשרה בינתיים למשטרה ואחרי כמה דקות הגיעה ניידת. השוטרים יצאו החוצה, שאלו כמה שאלות, ואז לחצו לי את היד. גם הם ניסו להרגיע את הילדה, הביאו לה במבה ושוקולד, אבל היא המשיכה לבכות.

"השוטרים לקחו ממני פרטים, הודיעו לי שיזמנו אותי לתת עדות, ואני השארתי שם את הילדה, לקחתי את התיק שלי והמשכתי למכון הכושר. רק אז, אחרי שכל האירוע הסתיים, הרגשתי פתאום איך הלב שלי דופק והאדרנלין בשמים. השוטרים גם התייחסו אליי כמו אל גיבור ישראל וזה נתן לי תחושה שעשיתי משהו חשוב.

"כמה ימים מאוחר יותר, כשהגעתי לתחנה לתת עדות, שאלתי את החוקרת מה עלה בגורל הילדה. היא סיפרה לי שהם הצליחו לאתר את האם רק כעבור שעות רבות. היא ישנה, בלי להיות מודעת לכך שהילדה יצאה מהבית, והאב עבד כל הלילה במפעל. החוקרת הוסיפה שהאם לא רוצה לראות אותי, כי היא מפחדת שאתבע אותה. זה היה לי מוזר מאוד. זה לא שאני מצפה לתמורה כלשהי, אבל נראה לי שמן הראוי שהיא תתקשר לפחות להגיד תודה.

"ארבע שנים אחרי המקרה, קיבלתי מהמשטרה תעודת הוקרה. המילים שם ריגשו אותי: "...האזרח גילה תושייה, ותוך יוזמה אישית פעל במהירות וחילץ את הילדה ממרכז הכביש תוך שהוא מסכן עצמו מהתנועה שחלפה במקום...".

השורה התחתונה:

"באותה שנייה גורלית לא היה לי זמן לחשוב, אבל דבר אחד היה ברור לי מעל לכל ספק: גם אם זה רק כלב, אני מציל אותו. אנשים חושבים שגבורה היא עניין נדיר, שקורה רק ליחידי סגולה, אבל זה יכול לקרות לכל אחד, בכל רגע, בכל דקה. אישית, אני מאמין שצריך לדאוג לאחרים גם במחיר של סכנה אישית. אם הייתי נקלע לסיטואציה כזו שוב, הייתי עושה אותו דבר בדיוק".

______________________________________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

____________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: