אם אתם מתכננים לצאת לחופשה בקרוב, בוודאי חשבתם על כמה יעדים אפשריים ברחבי העולם, אבל כנראה שהרשימה לא כללה את ליבריה. מגיפת האבולה, שפרצה לפני מספר חודשים, מתפשטת במהירות במדינה האפריקאית, ושומר נפשו ירחק. את תמר דרסלר זה לא מרתיע: בימים אלה היא מתכננת את המסע שלה לליבריה.

דרסלר (43) היא עיתונאית שעובדת בין השאר עבור אירין (IRIN), סוכנות הידיעות של האו"ם, וכן עוסקת בסיוע למגזרים שונים בארץ - החל בניסיונות שיקום של נשים שעוסקות בזנות, דרך חלוקת תרופות לנזקקים ועד פריסת חסות על ילד דרום-סודני שאת לימודיו היא מממנת. לליבריה היא מתכוונת לנסוע כעיתונאית, לא כפעילה חברתית, ועל אף שהיא מקפידה על הפרדה, הגבול לפעמים מיטשטש.

"אני מרגישה שיש שם סיפור ששווה להביא אותו לקהל הישראלי", היא אומרת. "אני חושבת שצריך להראות את צוותי הרפואה הבינלאומיים שעובדים שם, סופגים אבידות בנפש אבל ממשיכים לבוא לעבודה. מעבר לזה, צריך לפרק את הסטיגמה על האבולה – זה הרי לא עובר באוויר, ולא במשלוח של בננות. יש שם סיפור מורכב וענק".

ומה עם הבריאות שלך?

"מכאן זה נראה כאילו כל ליבריה היא מין ביצה שאת רק נכנסת אליה ומיד נדבקת – אבל זה לא ככה. כמובן שכשאחזור לארץ, אעבור בדיקה ואהיה בבידוד כמה ימים עד שיגיעו התוצאות. אני אשמור על זהירות. אני לא דואגת".

איך להתגונן מפני האבולה?

מסקרת, מתאהבת, מתנדבת

"אבא שלי היהשואלאותי למה אני לא יכולה לעשות משהו בשביל ישראלים או יהודים.אני לא מאמינה בביטוי 'עניי עירך קודמים': ברגע שמישהו נמצא אצלך בשטח, אתה צריך לעזור לו"

העובדה שהיא נציגת סוכנות הידיעות של האו"ם מסייעת לה להגיע למקומות כמו ליבריה. לעבודה הזו היא התגלגלה במקרה, לפני שמונה שנים, כשסיקרה עבור ynet את האירועים בכפר הבדואי אל-עראקיב שבנגב, שהיה לו סכסוך עם המדינה בנושא בעלות על קרקעות.

"כשהגעתי וירדתי מהרכב, ראיתי שעומדים שם עיתונאים זרים", היא מספרת. "לא הסבירו להם מה קורה, אז רציתי להיות נחמדה וניסיתי לתרגם להם. בשלב מסוים ניגש אליי אחד מהם ושאל: 'את יודעת לכתוב באנגלית?' כשעניתי שכן, עיניו אורו. הוא היה כתב אירין בישראל, והוא לא רצה לעבוד קשה. הוא ביקש ממני לשלוח קורות חיים וכתבה לדוגמה – ומאז אני שם".

היא לא עובדת רשמית של האו"ם, שכן לדבריה קשה היום לישראלים להתקבל כעובדי הארגון. "באו"ם לא נוטים להעסיק ישראלים עכשיו, אבל בעבודה העיתונאית עצמה כמעט לא נתקלתי במגבלות כישראלית, חוץ מאשר בהכשרה שלי: הייתי צריכה לנסוע לדובאי, שם מוכשרים הפרילאנסרים של אירין, וזה היה בדיוק אחרי שדובר על זה שהישראלים פעלו שם. בדרך כלל אני מתקבלת בהמון אהבה, ותמיד מפתיעה אותי רמת הידע של הקולגות שלי. יש הרבה כתבים זרים שמבינים את הסיטואציה הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים להודות".

את מוצאת את עצמך לעיתים בצד שלהם, עוכרת ישראל?

"אני ישראלית. נולדתי פה, גדלתי פה, שירתתי בצבא פה; אני מאוד אוהבת את המקום הזה".

כשמקלידים את שמך בגוגל מתברר שאת מטפלת יותר בפליטים שחיים כאן, פחות באזרחים.

"לאבא שלי הייתה תקופה שהוא שאל אותי למה אני לא יכולה לעשות משהו בשביל ישראלים או יהודים, אבל אני לא מאמינה בביטוי 'עניי עירך קודמים': ברגע שמישהו נמצא אצלך בשטח, אתה צריך לעזור לו".

לדבריה, היא הייתה עובדת סיוע הרבה לפני שנעשתה עיתונאית. מאז ומעולם התנדבה למען אוכלוסיות מוחלשות; לפני עשר שנים החלה לבצע תחקירים עיתונאיים באופן עצמאי, אבל המשיכה במקביל להתנדב בארגונים שונים. "אני מאוד משתדלת שתהיה הפרדה. זה לא שלא יוצא לי לסקר ארגונים שאני מתנדבת בהם, אבל לרוב זה קורה הפוך – אני מסקרת, מתאהבת ומתחילה להתנדב".

"הכנתי כתבה על 150 מבקשי מקלט מאריתריאה ששהו במרתףבדרום תל אביב וסבלו מרעב. אני לא אשב עם אנשים רעבים ולא אעשה כלום, אז לקחתי300 שקלוקניתי להם אוכל"

כשאת מגלה נושא חדש, את קודם כל עוזרת או מסקרת?

"לא בכל מקרה אני נחלצת לעזרה. לא בכל מקרה יש לי הזדהות מיידית עם המרואיינים, אבל לפעמים זה קורה. ב-2007, למשל, הכנתי כתבה על 150 מבקשי מקלט מאריתריאה ששהו במרתף מעופש בדרום תל אביב וסבלו מרעב. אני לא אשב עם 150 אנשים רעבים ולא אעשה כלום, אז לקחתי את 300 השקלים שהיו לי בארנק וקניתי להם אוכל לאותו יום. אחרי שפורסמה הכתבה, הגיעו עוד אנשים שהביאו אוכל, ואחר כך נמצא ארגון שתרם אוכל. אלה דברים קטנים, וזה מחמם את הלב".

זו לא התאבדות

במסגרת עבודתה נסעה דרסלר למדינות רבות, ובהן צ'אד, אתיופיה, ירדן, מצרים, דרום סודן, אוגנדה והאיטי. "יש בנסיעות האלה אלמנט של סכנה, אבל זו לא התאבדות", היא אומרת. "אני כן מבינה לאן אני נוסעת, אבל ההורים שלי מודאגים. הם רוצים שאני אתחתן יום אחד, רוצים נכדים".

את נהנית מהנסיעות האלה?

"יש בזה אלמנט של כיף. עיתונאי אחד פעם אמר לי: 'זה גורם לנו להרגיש נורא חשובים'. זה נכון, אנחנו מרגישים נורא חשובים, כי כולם מדברים איתנו. הנה, אני יושבת עכשיו בבית שלי בהוד השרון, ועוד מעט אלך עם הכלבה לפארק ואחר כך אסע להורים שלי לשחק עם האחיינים, אבל בעוד שבועיים אני יכולה להיות בליבריה, ואני אפגוש שם שרים וקובעי מדיניות. זה נותן אשליה של חשיבות. זה נורא ממכר".

עם זאת, דרסלר לא מדחיקה את הצד המפחיד של המקצוע, במיוחד לנשים. "יש סכנה בלהיות עיתונאית לבד. יש מרכז סיוע ומחקר לעיתונאיות בארצות הברית, שכבר נעזרתי בו. לא ביקשתי סיוע, אבל קראתי חומר הדרכה שלהם בניסיון להבין יותר, כי דברים קורים, גם לעיתונאיות וגם לעובדות סיוע".

כשהגיעה להאיטי בינואר 2010, לאחר רעידת אדמה שהייתה שם, התנדבה בבית חולים במיון תרופות, לא רחוק מהאזור שסיקרה. "התיידדתי שם עם אחת האחיות ושמרנו על קשר אחר כך. שמעתי ממנה שבית החולים נסגר וידעתי שהיא איבדה את הבית שלה ושהיא גרה במחנה אוהלים. כשנסעתי להאיטי שוב, רציתי להביא לה כסף, על אף שהיא לא ביקשה. צעדתי בשמחה למחנה האוהלים שבו היא גרה, ופתאום הגיעו מולי שלושה אנשים חמושים באקדח. מיד נתתי להם את הכסף.

"אחר כך אחד מהם התקרב והתחיל לגעת בי. היום אני מחייכת כשאני מספרת את זה, אבל בזמן אמת הפכתי לקרח. ואז אנשים מהמחנה התקרבו אלינו. אני לא יודעת מאיפה היה להם אומץ לבוא לעזור לי, אבל הם באמת ניסו למנוע מהחמושים לעשות לי משהו רע. התוקפים החליטו שזה לא שווה את זה, ונסעו משם".

אירוע כזה לא גורם לך לתהות למה את צריכה להסתכן?

"זה קורה לי גם בישראל: אני מגיעה לסייע, ואז קורה משהו לא נעים וזו תחושה נורא קשה, אבל בסוף תמיד אני פוגשת אנשים שיש לי יכולת לעזור להם, ויש להם רצון עז ללכת קדימה, ואני מרגישה שזה מתבקש. האנשים תמיד גורמים לי לחזור לעבודה הזו".

בזכות המשפחה

"אולי אני פשוט בן אדם שלא בנוי לזוגיות. אבל זה לא שלא יצאתי עם גברים. מה שכן, לפעמים זהמפריע. למשל, היה לי בן זוג שהפריע לו שנסעתי בלילות לגבול מצרים לבד"

כשעולה בשיחה צמד המילים "מחיר אישי", דרסלר ממהרת להודיע שהעובדה שהיא רווקה לא קשורה לנסיעות התכופות שלה לחו"ל או לפן אחר של אורח חייה. "אולי אני סתם בן אדם מגעיל", היא אומרת בחצי חיוך. "אולי אני פשוט בן אדם שלא בנוי לזוגיות. אבל זה לא שאין לי חברים או שלא יצאתי עם גברים. מה שכן, לפעמים זה מפריע. למשל, היה לי בן זוג שהפריע לו שנסעתי בלילות לגבול מצרים לבד".

איך את מסתדרת כלכלית?

"למזלי, אני באה ממשפחה שדי אוהבת אותי, אז אני לא חיה באומללות ובעוני. מצד שני, זה לא המקום שהייתי רוצה להיות בו מבחינה כלכלית. לפעמים אני מראיינת אנשים עניים ואני יודעת שאם לא הייתה לי משפחה שאפשר להיעזר בה, הייתי חלק מהאנשים האלה. זו הבחירה שלי, לא לעבוד מתשע עד חמש, אבל לפעמים עצוב לי. אני קמה בבוקר ואומרת: 'וואלה, תמר, זה באמת די נורא'. למזלי, יש לי בית, אוטו וחברים".

מבחינה אישית, היא אומרת, בתקופה האחרונה היא מתמתנת. "אני חושבת שזה משהו שקורה לכל עיתונאי: בהתחלה יש אמונה והתלהבות וגם חלוקה ברורה לשחור ולבן, רעים וטובים. עם השנים אנחנו רוכשים כלים ומבינים שיש עוד צדדים לסיפור. את נושא הפליטים בדרום תל אביב, לדוגמה, אני מכירה היום מכל הכיוונים, ואני חושבת שיש הרבה צדק עם תושבי השכונות שלא רוצים את הפליטים; יותר צדק ממה שהייתי רוצה להודות. בשנים האחרונות אני מנסה להיות פחות ביקורתית. חשוב לי להציג את עמדות כל הצדדים ולהביא סיפור טוב ומאוזן".