"במשך 22 שנה ניהלתי את חנות הצילום 'פוטו לונדון' בבת ים. עם השנים והתפתחות הטכנולוגיה היא הפכה פחות רלוונטית, והחלטתי לסגור אותה. אבל עד אז, הייתה לי שגרה קבועה. הייתי פותח בבוקר, עובד כל היום, ובערב, מיד כשנכנסתי הביתה, הייתי ישר הולך להתקלח.

"לפני ארבע שנים הגעתי ערב אחד הביתה, אלא שבפעם הראשונה זה שנים החלטתי שלא אלך מיד למקלחת. התרווחתי על הספה בסלון, הרמתי את הרגליים הכואבות במטרה לנוח קצת, אלא שלא הספקתי להירגע אפילו לשנייה. צרחות נוראות מחדר המדרגות הקפיצו אותי מהמקום.

"רצתי מיד לחדר המדרגות, שם עמדה מולי השכנה מהקומה הראשונה, מחזיקה בידיה את בנה בן ארבע, שנשען עליה שמוט איברים, ראשו מוטה קדימה. השכנים מסביבה עמדו כולם בוכים וצועקים, אף אחד לא ידע מה לעשות.

"חטפתי את הילד מידיה ונכנסתי לדירתה. הנחתי אותו על הספה בסלון והרגשתי שהוא חם מאוד, ממש רותח. עינו היו עצומות, הוא לא נשם, הוא נראה פשוט מת.

"הפעם היחידה שעשיתי הנשמה מפה לפה הייתה בקורס מד"א שעברתי בגיל 16, עשרות שנים קודם לכן, אלא שלא הייתה לי שום ברירה. ראיתי שהילד לא נושם ולא הרגשתי דופק, והתחלתי לבצע בו החייאה. הטיתי את ראשו לאחור, שמתי יד על יד, ובנקודת החיבור של הצלעות עם הבטן לחצתי שלוש פעמים עם הפסקות קצרצרות, ואז עברתי אל הפה והנשמתי אותו שלש פעמים באותו אופן. הרגשתי את חום גופו כל הזמן, אבל הוא עדיין לא נשם, לא זז ולא היה לו דופק.

"בינתיים שכנים ירדו מהקומות העליונות ונכנסו לדירה, ונשמעו צרחות ובכי מכל עבר. אביו של הילד יצא מהמקלחת כשהוא נדהם למראה הילד ומול נוכחותי במקום, האם הייתה הרוסה מפחד, ואף אחד לא ידע מה לעשות. זוועה בהתגלמותה. אבל אני לא איבדתי את העשתונות. ידעתי שהילד הזה חייב לנשום, הוא חייב לחיות. אני עצמי אבא לשלושה ילדים, בני הקטן היה אז בן שבע.

"אני לא יודע כמה זמן עבר, בטח עשר דקות ואולי יותר. פתאום הילד עשה איזו תנועה של הקאה והלשון שלו קפצה החוצה. כנראה שהיא חסמה לו את דרכי הנשימה ומעוצמת האוויר שהכנסתי פנימה היא הצליחה להשתחרר. הוא פקח את העיניים, התחיל כנראה קצת לבכות, אני לא ממש זוכר, ואז מסרתי אותו לידיה של אמו. מד"א הגיעו רק אחרי כן, כשהילד כבר נשם כרגיל. מאוחר יותר שמעתי שהיה לו חום גבוה כל אותו יום והוא התלונן על צמרמורות. יותר מזה אני לא בדיוק יודע.

"חזרתי לדירתי מזועזע מאוד. חשבתי מה היה קורה אילו הייתי נתקע בפקק לחמש דקות בלבד בדרכי הביתה מהעבודה או שהייתי נכנס למקלחת כהרגלי מדי ערב. הרי בעניינים כאלו השניות משחקות תפקיד חשוב. הזמן הוא הדבר הכי יקר, ואם לא הייתי מגיע לשם, או שהוא היה נשאר עם נזק מוחי או שהיה נפטר.

"אני לא אדם דתי, אבל אני מאמין. הרגשתי כאילו נתנו לי את הזכות להציל ילד ממוות בטוח. קיבלתי הזדמנות להחזיר אותו לחיים.

"יום אחרי כן קיבלתי מאמו של הילד עציץ גדול עם פרחים אדומים בצורת לב, אליו צירפה מכתב תודה. אמרתי לה שצרחות לא מעירות ילד מת, אבל החייאה כן, והיא הבטיחה לי ללכת מיד לקורס. מאז, בכל פעם שאני רואה את הילד הקטן הזה, שהיום הוא כבר בן שמונה, משחק עם חברים למטה או רץ במדרגות, זה ממלא אותי שמחה גדולה. לפעמים, כשאני נזכר באותו ערב, עולות דמעות בעיניי.

"אגב, אחרי אותו אירוע נודע לי משהו מעניין. באותו בניין עצמו, הרבה שנים קודם לכן, נפטר מדום לב חבר של אחותה של האמא, בבית, כשהוא רק בן עשרים וקצת. אמו של הבחור שנפטר נכחה באירוע עם הילד הקטן ולא הפסיקה לבכות על כך שאצל בנה לא היה מי שיבוא ויציל אותו ממוות.

"עד היום, כשאני מספר את הסיפור הזה, אני מתרגש. ילד כל כך קטן, שרק התחיל לחיות - רגע אחד הוא מת בידיים שלי, וברגע השני הוא חוזר לחיים".

השורה התחתונה:

"אני מציע לכל מי שקורא את זה עכשיו: צלצלו למד"א עוד היום ותירשמו לקורס קצר של החייאה. דעו, זה קורס מציל חיים! אף פעם אינכם יודעים באיזה מבחן קשה החיים יעמידו אתכם, בעוד שנייה או בעוד שנה. כדאי מאוד שתהיו מוכנים".

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

ומה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

____________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: