פלאנרי או'קונור, סופרת אמריקאית, נולדה ב-1925 ומתה מזאבת ב-1964
נערה בת 17, ממושקפת, קתולית, שנונה מאוד, הצטרפה לסדנת כתיבה בקולג' לנשים בג'ורג'יה בקיץ 1942. המורה הבחינה מיד בכישרונה הניכר של הנערה, פלאנרי או'קונור שמה. "היה ברור לגמרי שהיא גאון", סיפרה כעבור שנים לעיתונאי, "אבל היה ברור עוד יותר שהיא מעוותת".
עשר שנים אחרי שהצטרפה לסדנה, ראה אור ספרה הראשון, רומן בשם "דם חכם" (הוא לא תורגם לעברית). אחרי שהמורה קראה אותו, כך העידה באוזני הכתב, השליכה את הספר לצדו השני של החדר. "אמרתי לעצמי", סיפרה, "שהדמות שמתה בפרק האחרון הייתה עושה עם העולם חסד אילו מתה כבר בפרק הראשון".
פלאנרי או'קונור מעולם לא נישאה, ולא היו לה ילדים. לאחר שנים מעטות שבהן חיה בניו יורק ובקונטיקט שבצפון-מזרח ארצות הברית, חלתה בזאבת, המחלה שממנה מת אביה כשהייתה בת 15. היא נאלצה לשוב לדרום, לג'ורג'יה, לחווה שבה נולדה, שם עסקה בכתיבה ובגידול של טווסים, יענים, ברווזים וציפורים אקזוטיות אחרות.
היא הלכה לעולמה בגיל 39. לפני כן הספיקה לפרסם שני רומנים, שלושה קובצי סיפורים ומאמרים רבים. לאחר מותה הוענק לה הפרס הספרותי החשוב ביותר בארצות הברית, הנשיונל בוק, ובסקר שנערך ב-2009 נבחרו סיפוריה לאהובים ביותר מבין כל אלה שזכו בפרס ב-60 השנים שבהן הוענק.
היהודי מפולין והשחורים מאפריקה
הסיפורים שסיפרה התרחשו ברובם בדרום ארצות הברית. "בכל פעם ששואלים אותי מדוע סופרים דרומיים אוהבים לכתוב על אנשים מוזרים, תשובתי היא שזה פשוט מכיוון שאנחנו עדיין מסוגלים לזהות אותם", אמרה פעם. העולם שתיארה היה מגוחך, קודר, אלים. כבת הדרום, לא היססה למתוח ביקורת, באמצעות הדמויות שציירה, על הגזענות של האנשים, על מקומיותם הקטנונית וצרות האופקים שלהם.
כך, למשל, תיארה באחד הסיפורים בספר "אדם טוב קשה למצוא" שיחה בין בעלת אחוזה לפועליה השחורים. נושא השיחה: פליט יהודי מפולין שהגיע לחווה. אחד הפועלים לא מצליח להבין מה פירוש הביטוי "אנשים עקורים". הגברת מסבירה לו בקוצר רוח, בכעס, שמדובר באנשים שלא נמצאים במקום שבו נולדו, שאין להם לאן ללכת. הפועלים מתעקשים לא להבין וטוענים שאם העקורים נמצאים כאן, סימן שיש להם מקום להיות בו. ושוב הגבירה מתרגזת ומנסה להסביר: העקורים אינם נמצאים במקום שאליו הם שייכים, במקום שבו הם אמורים להיות. את ההקשר - את העובדה שצאצאי העבדים החטופים מאפריקה מקבלים מהגבירה הלבנה "הרצאה" על אנשים שאינם במקומם הראוי - אין הסיפור מזכיר. כתיבתה של או'קונור מעודנת. הזוועה והרוע תמיד נרמזים, אבל לעולם לא נאמרים, הקורא מוזמן להשתתף בתהליך. כדבריה: "אמנות לעולם אינה נענית לרצון שתהיה דמוקרטית. היא לא נועדה לכל. היא נועדה רק למי שמוכן להתאמץ כדי להבינה".
סיפוריה של או'קונור הפליגו לארצות שונות ותורגמו לשפות רבות. עד היום קוראים ולומדים אותם ברחבי העולם. אחד מהם, "כל מה שעולה מתכנס", מתוך קובץ שנושא את אותו שם, נלמד עד לפני כמה שנים בישראל, לקראת בחינת הבגרות באנגלית.
"מורה טוב יכול היה למנוע את כתיבתם של רבי מכר רבים", כתבה אוקונור, וגם: "שואלים אותי אם האוניברסיטאות חונקות יצירות רבות באיבן. לדעתי, הן אינן עושות זאת לעיתים מספיק קרובות".
ייתכן שאילו המורה מסדנת הכתיבה בקולג' שבג'ורג'יה הייתה מצליחה בעבודתה והייתה מסורה ויסודית יותר, היא הייתה מדכאת את המוזרוּת המיוחדת של תלמידתה המחוננת. האם העולם היה יוצא נשכר? התשובה, מן הסתם, ברורה.
