דווקא בלב ההמולה הגדולה, שהתרחשה בעת סיכול חדירתם של חמישה מחבלים במהלך מבצע צוק איתן, הרגישה זוכרה איסלאמבקוב שטיינמן (20) כי סגרה מעגל.

"על המסך הופיעו דמויות המחבלים שחדרו מן הים והגיעו סמוך לבסיס שלנו, ופתאום חשבתי לעצמי איזו דרך ארוכה עשיתי מהבית המוסלמי באוזבקיסטן ועד המקום המיוחד שבו אני נמצאת כעת. הרגשתי שאני מאוד גאה במדינה שלי. אחר כך, כשכל האירוע נגמר, התקשרתי ישר לאחותי התאומה פאטימה. הייתי חייבת לחלוק איתה את הרגשות שחשתי".

זוכרה, המשרתת כבקרית שליטה ימית בחיל הים, ואחותה פאטימה יעל, המשרתת כבקרית ביחידת חושן (יחידת התקשוב של צה"ל), עברו דרך ארוכה מאוד עד שהגיעו לישראל. במשך שנים גדלו כמוסלמיות. רק בגיל מבוגר גילו כי אביהן יהודי, ומאז התעקשו כי זו תהיה גם זהותן. הן עברו הליך גיור, התגייסו לשירות צבאי מלא, וכיום הן דוברות עברית רהוטה ומרגישות שייכות לכאן במלוא מובן המילה. "ישראל היא הבית", מכריזות שתיהן בגאווה.

הסוכנות היהודית איתרה את סבתא

הן נולדו למשפחת איסלמבאקוב, בנות בכורות בבית שבו ארבעה ילדים.

"גדלנו בקוראסו, עיר קטנה ליד טשקנט. בלב העיר זורם נהר קוראסו, שפירוש שמו הוא מים שחורים", מספרת פאטימה. "כשנודע במשפחה שנולדו תאומות, קבעו על פי מנהג המקום ששמנו יהיה פאטימה וזוכרה. כך עושים באוזבקיסטן כשנולדות תאומות ראשונות במשפחה. אמא התנגדה, כי גם היא תאומה וגם לה קוראים פאטימה, אבל אבא לחץ.

הוריהן, פאטימה ואולוגבק (47), נולדו אף הם באוזבקיסטן. האם, בת למשפחה ובה עשרה ילדים, נולדה בכפר אנגרן הנמצא שעתיים נסיעה מעיר הולדתן. אביהן גדל במשפחה שבה שבעה ילדים.

פאטימה: "אבא היה צלם. היה לו סטודיו לצילום מחוץ לעיר. אמא הייתה רופאה פנימית, שנחשבה לפורצת דרך בכפר שבו גדלה. באוזבקיסטן נהוג שהבנות לומדות בבית הספר עד כיתה ט', אחר כן הן לומדות במכללה עוד שנתיים, ואז הן מתחתנות ויולדות. מה שנקרא 'מהידיים של אבא לידיים של הבעל'. אבל אמא היא אדם יוצא דופן. כבר בגיל צעיר היא החליטה שתחיה חיים שונים מאלו של הנשים בסביבתה. היא החליטה להיות כמו אחיה, שנסע ללמוד רפואה ברוסיה והיה לרופא מנתח.

"בקהילה שלה הרימו גבה, אבל היא התעקשה, עבדה קשה ומימנה את עצמה, ובסוף סיימה לימודי רפואה באוניברסיטה בטשקנט. אמא היא ההשראה שלנו".

"גדלנו במשפחה מוסלמית וחיינו כמוסלמים לכל דבר, אבל אוזבקיסטן היא לא מדינה דתית אדוקה", מסבירה זוכרה. "החיים מבוססים על ערכי משפחה, כבוד, צניעות. יש מסגדים, אבל רק מעטים הולכים להתפלל. עם זאת, הנשים המקומיות חובשות מטפחת ראש. התפיסה היא שוביניסטית, הנשים צריכות להיות צנועות ולגבר יש מעמד".

החיים הפשוטים האלה יכלו להימשך עוד ועוד, אלמלא נציגי הסוכנות היהודית, שבאו לאוזבקיסטן במטרה למצוא משפחות יהודיות ולהעלותן לישראל ושמעו כי בעיירה קוראסו יש כמה יהודים.

"אני זוכרת את זה כמו היום", מספרת פאטימה. "חזרנו מבית הספר, ומחוץ לבית חנה אוטו גדול וחדש, שונה מכל המכוניות הישנות שנסעו באזור. התרגשנו מאוד. כשנכנסנו הביתה מצאנו שם את סבתא ועוד כמה בני משפחה, ואיתם ישבו אנשים שלא הכרנו.

"כמה שעות לאחר מכן שמענו לראשונה מההורים שסבתא שלנו יהודייה ושהאנשים שהגיעו רוצים להעלות אותנו לישראל".

ידעתן משהו על ישראל?

"לא ידענו איפה זה ישראל, ועל יהודים בכלל שלא שמענו. כששאלנו מה הקשר שלנו לכל זה, נודע לנו בפעם הראשונה ששם המשפחה של סבתא לפני הנישואים היה שטיינמן וכי היא יהודייה".

ההורים שלכן ידעו שסבתכן יהודייה?

זוכרה: "התברר שכולם מלבדנו ידעו. סבתא לא הסתירה את זה. חוץ מזה, רואים עליה שהיא לא מקומית. יש לה גון עור אחר וצבע שיער שונה מאשר לשאר הנשים באוזבקיסטן. אנחנו בהירות כמוה וכמו אבא. תמיד שאלו אותנו אם אנחנו רוסיות".

ובכל זאת, לא ידעתן שסבתא שלכן יהודייה.

"אני מניחה שלא סיפרו לנו כי היינו צעירות מדי. מן הסתם היינו שומעות על כך מאוחר יותר. צריך גם להבין שלא הייתה לכך שום משמעות. גדלנו וחיינו כאוזבקים, לא כמוסלמים אדוקים".

ים, אור גדול ועיר ענקית ונוצצת

סבתן, פרידה (שטיינמן) איסלמבאקוב, אמו בת ה־88 של אביהן, נולדה בפולין למשפחה יהודית מסורתית. אביה היה סנדלר ואמה תופרת, בביתה דיברו אידיש, חגגו את חגי ישראל, הלכו לבית הכנסת ונהגו לערוך קידוש ולהדליק נרות בשבת. כשפרצה מלחמת העולם השנייה היא נמלטה יחד עם אמה ואחותה לאוקראינה, בעוד אביה נשלח להילחם בחזית.

"כשנודע לנו שסבתא יהודייה, התחלנו לשאול שאלות", מספרת זוכרה. "מדי ערב ישבנו ושמענו ממנה סיפורי משפחה, ולפעמים, כשהייתה הפסקת חשמל כפי שקרה אצלנו לא פעם, היינו ממשיכות לאור הנר. רצינו לדעת עוד ועוד".

מה היא סיפרה לכן?

פאטימה: "היא סיפרה שהן נמלטו מפולין בספינה רעועה ששטה בים הכספי, אבל כשהנאצים הגיעו לאוקראינה הן שוב נאלצו לברוח, הפעם לקווקז. היה שם רעב נוראי ושלושתן חלו בדיזנטריה. כעבור כמה חודשים, כשהגרמנים הגיעו גם לשם, הן ברחו לאוזבקיסטן, ושם אמא של סבתא נפטרה. היא ואחותה שרה מצאו את עצמן לבד בעולם, שאר בני המשפחה נספו בשואה ואביהן נהרג בחזית.

"סבתאואחותה מצאו את עצמן לבד בעולם, שאר בני המשפחה נספו בשואה ואביהן נהרג בחזית"

"לימים, כשהסתיימה המלחמה, שרה התחתנה עם בחור יווני ועברה לאתונה, וסבתא, שעבדה במפעל לייצור חלב, הכירה שם את סבא קודרט, צעיר מוסלמי שהיה רואה חשבון. המפגש איתו שינה את חייה. היא הייתה רק בת 18 כשהם התחתנו, ולמרות שסבא ידע שהיא יהודייה, היא החליטה שכדי לשרוד מוטב שתוותר על כל מה שגדלה עליו".

זוכרה ופאטימה, ואיתן אחותן זכרו והאח דוסטונבק, החלו להתעניין בישראל וביהדות. "נציגי הסוכנות הראו לנו תמונות של תל אביב, ירושלים וחיפה, הכל נראה נוצץ ויפה, וממש חיכינו לרגע שנעלה על המטוס".

מה אמרו הוריכן על ההצעה לעלות ארצה?

פאטימה: "אמא שלנו, המוסלמית, הסכימה. היא ראתה בכך הזדמנות מצוינת עבורנו. דווקא אבא, היהודי, התנגד. היה לו קשה. זה שאמא שלך יהודייה זה דבר אחד, וזה שאתה נעקר מהחיים שלך ועוזב הכל, זה דבר אחר. הוא גדל וצמח כמוסלמי ואוזבקי, אביו התווה את דרך חייהם, הוא היה מחובר לזהות המקומית ולשורשים, ופתאום הכל קרס. לקח לו שנה וחצי להסכים שנעלה ארצה".

כשהחליטו הוריהן שהם מוכנים לעשות את הצעד ולעלות לישראל נקבע מועד העלייה לספטמבר 2005.

זוכרה: "עבורנו, כילדות, אלו היו רגעים מרגשים מאוד. רצינו כבר להגיע למדינה הקסומה הזו, להכיר אנשים חדשים. לשתינו הייתה הרגשה פנימית חזקה של זיקה לארץ, חיבור, קשר לא מוסבר".

ואת רגע הנחיתה בארץ אתן זוכרות?

"זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שראינו ים. הכל היה מואר באור חזק, שונה כל כך מאוזבקיסטן. ראינו מולנו עיר ענקית נוצצת. גם האנשים במטוס היו שונים מאלו שהכרנו. ברגע הנחיתה כולם מחאו כפיים, וזו הייתה הפעם הראשונה שראינו אנשים שמביעים כך את הרגשות. זה היה שונה לחלוטין מהתרבות שממנה הגענו, שם הכל היה מאופק".

פאטימה: "אבא, שהגיע לכאן חודשיים לפנינו, חיכה לנו בשדה התעופה וכולנו נסענו לדירה שהוא מצא בבני ברק. אחיו עלה לפנינו ואנחנו הגענו לבני ברק בעקבותיו. באנו מבית פרטי גדול לדירה של שלושה וחצי חדרים, ושבועיים אחר כך כבר למדנו בכיתה ה' בבית הספר היסודי בפרדס כ"ץ".

אמא רצתה להתגייר כדי שנוכר כיהודים

איך קיבלו אתכם בבית הספר?

זוכרה: "הפרידו בינינו, כל אחת למדה בכיתה אחרת, וזה לא היה פשוט בשבילי, אבל קיבלו אותנו יפה. חשבו שאנחנו רוסיות או יפניות בגלל העיניים המלוכסנות שלנו".

לא אמרו כלום על השמות שלכן? בכל זאת, פאטימה וזוכרה הם לא בדיוק שמות נפוצים בחברה היהודית.

פאטימה: "מהר מאוד קראו לי פאטי, אבל לא הרגשתי אפליה בגלל שאנחנו מוסלמיות. גם הייתי בהיי מזה שעלינו ארצה, וחוץ מזה, אמא תמיד חינכה אותנו לא להיעלב".

זוכרה: "המורות בבית הספר הציעו לי להחליף את השם לזוהרה, אבל אני אוהבת את השם שלי ונשארתי איתו. אני גם זוכרת שלא הכל היה כל כך חלק. פעם ילדה מבית הספר שאלה אם אני מאמינה באלוהים, וילדה שעמדה לידה אמרה: 'למה את שואלת אותה שאלה כזו? היא שונה, היא לא כמונו'. היו גם כאלה שהעירו לנו על כך שאנחנו לא אוכלים כשר".

פאטימה: "מעולם לא אכלנו חזיר".

זוכרה: "אבל לא הקפדנו על בשר וחלב".

איך השתלבו ההורים בישראל?

"אבא עבד כאיש תחזוקה בעזריאלי בתל אביב ואמא התחילה לנקות בתים. הם הגיעו למקום חדש והתחילו חיים חדשים מאפס. כדי להיות רופאה בישראל אמא הייתה צריכה ללמוד כמה שנים. היא הלכה לבית הספר לאחיות בבית החולים הלל יפה בחדרה, ואני זוכרת שהיו ימים שלמים שלא ראינו אותה. פאטימה ואני עשינו הכל, הוצאנו את האחים הקטנים מהגן ומבית הספר, בישלנו, טיפלנו בבית, כי אמא למדה ועבדה במקביל. בסוף היא סיימה את הלימודים בבית הספר לאחיות בתל השומר, והיום היא אחות מוסמכת במחלקה פנימית בבית החולים איכילוב. אבא עובד היום כמכונאי בחברה פרטית בכפר סבא".

נושא הגיור לא עמד על הפרק? הרי לפי הדת היהודית אתן לא יהודיות.

פאטימה: "אמא רצתה להתגייר כדי שכולנו נוכר כיהודים, אבל אז התברר שהגיור שלה לא יתפוס לגבינו, ומהר מאוד הבנו שנצטרך להתמודד לבד עם העניין הזה. כשהגיע רגע הגיוס לצה"ל, החלטנו שזה הזמן וזה המקום, ועברנו את התהליך במסגרת קורס 'נתיב' של הצבא. אנחנו מניחות שכשהאחים שלנו יגיעו לגיל 18 הם יחליטו לגבי עצמם".

למה היה חשוב לכן להתגייר?

זוכרה: "כי כשאתה לא יהודי, תמיד מלווה אותך ההרגשה שאתה שונה. עליתי מאוזבקיסטן לישראל בגיל 11, ועד הרגע שהתגיירתי לא הרגשתי שייכת. לא ידעתי מי העם שלי ומי אני. היו גם בחורים שאמרו שזה לא ילך בינינו כי אני לא יהודייה".

פאטימה: "בהליך הגיור אימצתי את שם המשפחה של סבתא פרידה והוספתי גם את השם יעל. היום אני פאטימה יעל שטיינמן".

ואת, זוכרה?

"ממש בימים אלו אני משלימה את הליך הגיור ובסופו גם אני אאמץ את שם המשפחה של סבתא, ואוסיף לי גם את השם נוגה".

ביום הגיוס אבא עמד ובכה

שתיהן סיימו את תיכון "שבח מופת" בתל אביב. זוכרה למדה במגמה מורחבת של פיזיקה ומחשבים, ופאטימה בחרה להרחיב גם במגמת כימיה. "אהבנו מאוד את בית הספר", הן אומרות. "ניתנה לנו הזדמנות ללמוד ברמה שלא היינו לומדות בה באוזבקיסטן, בוודאי לא כבנות".

מה אמרו ההורים על הגיוס שלכן?

פאטימה: "כשהגיע הצו הראשון, אבא אמר מיד 'בשום פנים ואופן לא'. היה לו קשה לשלוח את הבנות שלו למקום שאין לו שליטה עליו. אמא, לעומתו, אמרה 'יגיע הזמן ונראה מה יהיה'. ובאמת, לאט לאט אבא עיכל את הרעיון, ובסוף הוא אמר שזה יתרום לאישיות שלנו ויעצב אותנו, ומעל הכל זו חובתנו לתרום לישראל. שתינו יודעות שזה בכלל לא פשוט בשבילו, ביום הגיוס אבא עמד ובכה".

זוכרה: "באנו לצבא, ושם, בפעם הראשונה, הרגשתי שיש עוד אנשים שונים, כמוני, ולכולנו יש מקום. הצבא הוא צבא של כולם. לא משנה בכלל מאיזו דת אתה מגיע, מה המין שלך או איך גדלת. חשבתי על החברות שלי באוזבקיסטן, שבטח כבר התחתנו ויש להן ילד בעוד אני כאן עם מדים ונשק, והייתי גאה כל כך".

פאטימה: "המדים והשירות הצבאי השלימו לי את התחושה שאני ישראלית אמיתית, והליך הגיור השלים לי את הזהות. אני חלק מהעם היהודי, זה מי שאני עכשיו".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

  • לא קלה דרכו: 7 עובדות מפתיעות על פרנק סינטרה