"רוב חיי הרגשתי שחסרה לי אמא. פיזית, היא הייתה נוכחת, אבל הקשר איתה לא היה חם או קרוב. אמא שלי הייתה עסוקה בקריירה שלה ולא הרגשתי שהיא יכולה להכיל אותי. כשהתחתנתי עם מרב טין, בחור אנגלי, ההורים שלי, תימנים דתיים מראש העין, לא היו אפילו בחתונה, והקשר הלך והתפוגג.

"מרטין ואני ניסינו להביא ילד לעולם, אבל לא הצלחנו. מצד אחד, רציתי מאוד להיות אם, ומצד שני, היו לי פחדים גדולים. משהו בי לא היה לגמרי שלם עם לידת ילד. לפני שש שנים התחלתי בטיפולי הפריה, אבל התהליך היה איום ונורא מבחינתי. לא יכולתי לשאת אותו, לא גופנית ולא נפשית. היה לי קשה. הרגשתי שאני זקוקה לחיבוק אימהי יותר מתמיד.

"ואז חברה סיפרה לי שיש אישה בשם אמה, שכינויה הוא 'האמא המחבקת' שחיה בקרלה שבדרום הודו, ואנשים מכל העולם באים אליה כדי לקבל חיבוק. זה נשמע לי הזוי, אבל הרעיון בכל זאת קסם לי. שבועיים לפני ראש השנה, התקופה הכי לוחצת בעסק שלי, החלטתי להפסיק את הטיפולים ונסעתי לאשרם שלה. חשבתי שאם אמא שלי לא יכולה לחבק אותי, אלך לקבל חיבוק מאמא אחרת.

"ברגע שנפגשתי עם אמה, היא ביקשה ממני לשיר לה. בתור זמרת ויוצרת, בשבילי זו הייתה חוויה נהדרת. בכל ערב היא שרה שירים הודיים יחד עם האנשים הסובבים אותה, ואני שרתי לה תפילות יהודיות. במשך 18 ימים קיבלתי חמישה חיבוקים, ואחרי כל חיבוק לא יכולתי לישון כל הלילה. התברר גם שאנחנו דומות חיצונית. כולם חשבו שאני הבת האובדת שלה.

"אמה חיברה אותי לכוחם של החיבוק והמגע. למדתי ממנה שאני לא צריכה להתאמץ אלא להתמקד בדברים שאני אוהבת ויוצאים ממני בקלות, כמו שירה.

"במהלך הימים שצפיתי בה מחבקת מאות אנשים, התגעגעתי פתאום לאמא שלי. רציתי יותר מכל שאמא תחבק אותי. בשלב מסוים הבנתי שאולי אני זו שבאה לעולם לעזור לה, לא ההפך.

"חזרתי הביתה מעופפת, לא מרוכזת, חושבת על האמהות שלי ובעיקר איך להתקרב לאמא מחדש. ביום הראשון שחזרתי לעבודה עלה בי דחף לא מוסבר לקנות לאמא ורד. היא אהבה מאוד ורדים, הגינה שלה בבית מלאה בוורדים יפהפיים.

"יצאתי באמצע היום, חציתי את הרחוב, ונכנסתי לחנות פרחים קטנה. ליד המוכרת שכבה בעגלה תינוקת קטנה, חיוורת מאוד, כמעט אפורה. היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות חומות, כאילו מבקשת ממני משהו, ואז הקיאה עליי בקשת. אמה התנצלה מיד, וגם הוסיפה והתלוננה שנמאס לה כבר מזה שהילדה חולה ומקיאה בלי סוף והרופאים רק אומרים שזה וירוס. נשמע כאילו אין לה יותר כוח לילדה ולבעיות שלה.

"שאלתי אותה מה הילדה אוכלת ואם בדקו לה היצרות בתריסריון. החשד הזה עלה בי כי גם אני הקאתי כך בחודש הראשון לחיי. הרופאים פטרו את זה בווירוס, אבל לבסוף ניתחו אותי בגלל היצרות בתריסריון, תופעה שיוצרת חסימה וזיהום ועלולה להיגמר במוות מהתייבשות. אמרתי לאמא שתרוץ מיד עם הילדה למיון, אבל היא אמרה שהיא חוששת לעזוב את החנות פן יפטרו אותה.

"התחננתי בפניה. ביקשתי שתיקח מונית והבטחתי שאשאר במקומה בחנות. היא עדיין לא השתכנעה שזה עניין של חיים ומוות, ואני הרמתי את החולצה והראיתי לה את הצלקת שנותרה לי מהניתוח. הילדה כבר הייתה בשלב של הקאת מלחי מרה. זה שכנע את האם. היא סגרה את החנות ונסעה לאיכילוב, ואני חזרתי לעבודה וכל היום עבר עליי בבכי בלתי פוסק. לא הצלחתי לחזור לעצמי. מראה הילדה הסובלת לא עזב אותי. כל הזמן ראיתי את העיניים שלה שאומרות לי 'תעזרי לי, תעזרי לי', ולא ידעתי מה עלה בגורלה.

"אחרי יומיים חזרתי לחנות הפרחים, שם נודע לי כי הילדה סבלה מהיצרות בתריסריון, אבל עברה ניתוח וניצלה. אמה לא הפסיקה להודות לי. ואני, כל מה שרציתי זה ורד לאמא שלי.

"באותו יום גורלי התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאני רוצה לחבק אותה. יומיים אחרי כן אמא התאשפזה ואני טיפלתי בה במשך תקופה ארוכה. היו בינינו סליחה והשלמה, חיבוקים ומגע. סוף סוף קיבלתי ממנה את החיבוקים שכל כך חסרו לי. אמא נפטרה בידיים שלי ואת נשימתה האחרונה היא נשמה לידי". ‭

השורה התחתונה:

"כשראיתי שאמה של התינוקת חרדה כל כך לעבודתה, חשבתי על הפחד שלי להיות אם והתחלתי לחשוב ברצינות על אמהות. אחרי הכול, לאמה ההודית אין ילדים, אבל כל העולם בא לקבל ממנה חיבוק – האם יש יותר אמא מזה? הבנתי שלא משנה אם אלד או לא - אמהות זה משהו הרבה יותר גדול מאשר ללדת ילדים. זה קודם כל משהו בנשמה".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

ומה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

____________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: