"בסוף אוקטובר 2001, מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא, נסעתי לטיול הגדול בדרום אמריקה. באתי עם תיאבון לטרוף את העולם, ויחד עם שלושה חברים, שניים מהם חברי ילדות, יצאתי לג'ונגל פראי בשם מאדידי, שנמצא בצפון בוליביה, על גבול ברזיל.

"המדריך שלנו, חקלאי מקומי חביב ועני, נסך בנו ביטחון. התוכנית הייתה לצעוד במעבה היער ולחזור ברפסודה דרך הנהר הגדול, משהו כמו 12 יום בסך הכל. בתחנת היציאה הודענו שאנחנו יוצאים ל־14 יום. לפני כן, אפילו לא מתחילים לדאוג לך.

"הלילה הראשון בג'ונגל היה חוויה חזקה. צרצורים, זמזומים, נהמות, צרחות, משק כנפיים ועוד קולות לא מוכרים. עם המצ'טות הורדנו ענפים והשטחנו את הקרקע לשינה. ממוטות ויריעת פלסטיק יצרנו מעין אוהל, ומתחתיו הנחנו כילות נגד חרקים, שלא מנעו מהם לעקוץ אותנו בטירוף.

"למחרת הגענו לנחל והחלטנו להמשיך לצעוד על הגדה שלו, ולא להיכנס למעבה הג'ונגל כמתוכנן. המים היו קרירים, מזג האוויר היה חמים, ולאורך הדרך ראינו תוכים וציפורים מרהיבות ביופיין ובעלי חיים שלא ראינו לפני כן מעולם. חשנו התרוממות רוח. בדרך התקלחנו במפל. הרגשנו ממש ילדי טבע.

"כשהגענו לנקודה שבה מתחיל הג'ונגל, המצב השתנה. המישור הפך לעליות וירידות תלולות, האקלים נהיה לח ודביק והחל לרדת גשם. האדמה הייתה בוצית ולא יציבה, והעצים, עשרה מטרים גובה, הסתירו לחלוטין את אור השמש. הצמחייה הפכה לא מוכרת, כמעט אלימה. ראינו צמחים טורפים, לא ידענו במה לגעת, הייתה הרגשה של כמו צלילה בים חדש, מרגש ומפחיד כאחת. לפעמים מישהו תפס ענף מחטני שנכנס לו ממש לתוך העור או נפל עם כל הציוד לבוץ.

"אדרנלין היה שם המשחק. מסביב היו חרקים ענקיים, המדריך זיהה נחש ארסי, עקיצות הנמלים שרפו כמו כווייה ונמלה אחת הורידה חתיכת בשר מרגלו של אחד החברים. ברחשים נכנסו לנו לשיער ולריסים. ככל שהתקדמנו לתוך היער, היה קשה יותר לנשום והלחות התגברה. החום היה בלתי נסבל. להקת קופים שחדרנו לטריטוריה שלה החלה להשתולל, לצרוח ולהשתין עלינו.

"כך התקדמנו כמה ימים, כשהתנאים נעשים קשים יותר ויותר. חיכינו בכיליון עיניים להגיע לנהר הגדול ולהתחיל בחזרה הביתה.

"ביום הרביעי קלטנו שהמדריך שלנו לחוץ מאוד, לא מדבר ונראה מפוחד. אחרי שלחצנו עליו הוא הודה שאין לו מושג היכן אנחנו. הבנו שאנחנו אבודים בג'ונגל, ללא תקשורת עם העולם שבחוץ. ידענו שאף אחד לא יחפש אותנו בשלב זה ולא היה לנו מושג איך נשרוד עוד שבוע.

"כמות האוכל הצטמצמה מהר. התקיימנו על חופן פופוקורן, חמש סוכריות ושלוש עוגיות ביום. המדריך לימד אותנו לעשות חכה מקני סוף ומדי פעם אפילו הצלחנו לדוג, אבל הרעב הציק ביותר. מים מצאנו בנחלים קטנים וגם בשלוליות עכורות. בתוך שבוע איבדתי עשרה קילו במשקלי. פנטזנו על אוכל ובמיוחד על קולה קרה. כשמצאנו פטריות, הרגשנו מפונקים. יום אחד המדריך חתך לנו במבוק ושתינו מתוכו מי גשמים. אלה היו המים הטעימים ביותר בחיי. הוא אמר שאם נראה באופק מטעי בננות, סימן שאנחנו מתקרבים לנהר קרוב. הבננה הפכה לסמל ולתקווה שלנו.

"אל הנהר עדיין לא התקרבנו, אבל בג'ונגל זרמו נחלים. בנינו איכשהו רפסודה, כדי להשיט עליה את הציוד הכבד שלנו, אבל הזרם היה חזק מדי. באחד מגזעי הרפסודה מצאנו נחש מת, שכנראה היה חי כשעלינו עליה.

"נזהרנו מאוד שלא להיפצע ולא להיפגע, כל תאונה הייתה יכולה להיות קטלנית. בשלב מסוים התחלנו לריב. אחר כך, מרוב ייאוש, התחלנו אני ועוד חבר לשיר בקול רם שירים ישראליים. ממש צרחנו בלב הג'ונגל. זה היה הזוי.

"ביום העשירי הרגשנו שמשהו משתנה. הזרם בנחל נהיה חלש יותר והנחל התרחב קצת. פתאום שמענו את אחד החברים צועק, ולקח לנו כמה שניות להבין שזו צהלת שמחה. בכוחותינו האחרונים רצנו אליו, ואז ראינו את המראה היפה ביותר בעולם: הנהר הגדול מאדידי. השמחה הייתה עצומה. את הלילה הראשון העברנו על החול החם ברצועת החוף. פינוק שיום קודם לכן רק יכולנו לחלום עליו.

"המסע חזרה הביתה לא היה פשוט בכלל. היינו רעבים, פצועים ותשושים, אבל ידענו שניצלנו ממוות. כשהגענו סוף סוף לציביליזציה, התנפלנו על חטיפי שוקולד, פיצה וקוקה קולה קרה. רק שם הבנו איזה מזל גדול היה לנו".

השורה התחתונה:

"עשרת הימים שבהם היינו אבודים באמזונס הם נקודת ההתייחסות שלי לכל דבר בחיים. זה לא מנע ממני לצאת לעוד הרפתקאות, אבל זה גרם לי לא לקפוץ בלי מחשבה. והכי חשוב, למדתי שם עד כמה שום דבר אינו מובן מאליו ועד כמה הכל מתגמד מול הצרכים הבסיסיים בחיים. באמזונס נפגשתי עם החוסן הנפשי שלי והוא שומר עליי עד היום".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

________________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור:

  • כבוד עצמי: ברחה מהבית כדי להגשים חלום