אשת הצנחן ההרוג: "הייתי שמחה לפגוש את האיש שכה ריגש את רמי"

"אל תספרו כלום לפנינה", היו מילותיו האחרונות של רנ"ג רמי כחלון, איש קבע בגדס"ר (גדוד הסיור) צנחנים, שנהרג לפני שלושה שבועות במהלך מבצע "צוק איתן". הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שפנינה, אהובת נעוריו ואשתו זה 17 שנה, תדאג לו.

את הציטוט הזה מפיו היא שמעה בבית החולים, כשישבה ליד מיטתו של הבעל הפצוע, טרם מותו. "ניגשו אליי שתי אחיות שלא הכרתי ושאלו אם אני פנינה", היא מספרת. "נבהלתי. חשבתי שהן באות לבשר על הידרדרות במצבו. כששאלתי למה הן מחפשות אותי, הן אמרו שלפני שרמי הורדם והונשם הוא הזכיר אותי, והן ביקשו לראות מי היא אותה פנינה שרמי דיבר עליה".

רמי כחלון נפצע באורח אנוש מהתפוצצות רימון ברצועת עזה במהלך מבצע "צוק איתן". הוא אושפז במרכז הרפואי "סורוקה" בבאר שבע ובמשך חמישה ימים נלחם על חייו, עד שהכריעה אותו פציעתו והוא נפטר. בריאיון כואב מספרת ל"לאשה" רעייתו פנינה כחלון (38) על האיש החזק ומלא הנתינה שלצדו חיה ועל האבא המדהים שהיה לארבעת ילדיהם, "ואני אומרת תודה על כל השנים שבהן זכיתי להיות לצדו. כבר כשהחל המבצע ידעתי שיתקשרו ויבשרו לי שרמי נפצע, ממש חיכיתי לשיחה הזו. ההבדל היחיד הוא, שחשבתי שגם הפעם רמי יתגבר, כמו שתמיד התגבר על הכל".

בשלוש בלילה הייתה דפיקה בדלת

רמי כחלון, מנהל לוגיסטיקה בגדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, יצא את ביתו בשבת של 14 ביוני.

"הטלפון צלצל בבוקר להקפצה, הודיעו לו שנחטפו שלושה נערים ושהצבא מתארגן לפעולה. רמי הודיע לנגדים שלו והתכונן ליציאה, ולי הייתה הרגשה כבדה. רגע לפני שהוא יצא תפסתי לו את היד ואמרתי: 'רמי, תביא את הילדים האלה הביתה'. אחר כך הוא לא חזר הביתה ימים ארוכים. כל הזמן שהה עם חיילי גדוד הסיור בשטח, וניהלנו רק שיחות טלפון קצרות, שבהן הוא ביקש לשמוע שאנחנו בסדר.

"כשנמצאו שלושת הנערים, הוא התקשר הביתה ומשהו בקול שלו היה אחר. הוא שאל מי נמצא איתי והציע שאזמין את הוריי. כשהשיחה הסתיימה, נכנסתי לאתרי החדשות וראיתי שיש פעילות מיוחדת באזור חלחול. הבנתי שמצאו את הנערים מתים. אחרי זה התחילו לרכז כוחות סמוך לרצועה, ורמי, שהיה עם הגדס"ר באזור שכם, עבר לאזור רצועת עזה. ואז התקבלה החלטה על מבצע צוק איתן".

איך הרגשת?

"הייתה לי הרגשה כבדה. עמדה באוויר תחושה שהפעם הולכים למבצע גדול באמת. רמי סיפר לי שהרבה חבר'ה מהסדיר הורדו לדרום, וגם לו הייתה תחושה לא קלה. הוא אמנם כבר היה שותף להרבה מבצעים ומלחמות, אבל בשונה מהעבר הוא ידע שהעורף סופג טילים. כששמע שיש אזעקות אצלנו, ביקש שאשמור על הילדים. הוא אמר שזה מצב מסוכן".

חששת שאם תהיה כניסה קרקעית הוא ייכנס לעזה?

"מבחינת התפקיד שמילא, רמי לא היה אמור להיכנס, אבל אני הכרתי את בעלי וידעתי שיש לו שיגעונות ושהוא יכול להיכנס לעזה רק כדי לעזור. בסופו של דבר הוא נשאר על גבול הרצועה ונפצע דווקא שם".

מתי ראית אותו בפעם האחרונה?

"הוא הגיע הביתה לשבת, שבוע לפני שהחלה הפעולה הקרקעית. הייתה לנו שבת משפחתית שמחה, כולנו היינו יחד, אבל כמובן שהיה הרבה מתח באוויר. כשנפרדנו, הבטחתי לו שאשמור על הילדים. מאז רק שוחחנו בטלפון. היו לנו שיחות קצרות, אבל בכל שיחה הוא היה חזק ועוצמתי. היום אני מבינה שרמי למעשה השאיר לי הוראות שיתנו לי כוח להמשך. בכל שיחה הוא אמר: 'תהיי גיבורה, תחזקי את עצמך ואת הילדים, תעשי תמיד מה שנכון לך, תמשיכי בדרך שבנית לעצמך', וכל שיחה כזו נתנה לי הרבה כוח להמשיך הלאה".

את זוכרת את השיחה האחרונה שלכם?

"רמי שלח לי תצלומים של מתחם לחלוקת מזון לחיילים, שהקים בחור בשם דורון אלבז. הוא סיפר לי שזה איש מיוחד, נכה צה"ל, וביקש שאפרסם זאת כדי שכולם ישמעו על כך. אחרי שקיבלתי את אות החיים המרגש הזה, הרשיתי לעצמי להתקשר לרמי וביקשתי שייתן לי פרטים כדי שאוכל לפרסם בפייסבוק, ורמי היה ממש נרגש. הוא אמר לי: 'הייתי בהרבה מערכות של צה"ל, ראיתי כבר כמעט הכל, אבל הפעם זה שונה. עם ישראל נמצא כאן בכל עוצמתו'.

"כמה ימים אחרי שרמי נפצע התפרסמה כתבה על המקום והתפרסמו תצלומים של רמי עם דורון אלבז. הייתי שמחה לפגוש את האיש עם הלב הרחב הזה, שכל כך ריגש את רמי".

כמה שעות לאחר שיחתה האחרונה עם בעלה, ביום שני, 21 ביולי, סמוך לחצות, נפצע רמי כחלון באורח אנוש מרימון שהתפוצץ על גבול הרצועה. הוא ספג רסיס ישר בלב, ופונה למרכז הרפואי "סורוקה" בבאר שבע כשהוא בהכרה מלאה. כשהגיע, הוכנס מיד לחדר ניתוח.

מתי שמעת על כך?

"בשעה שלוש בלילה הייתה דפיקה בדלת. הילדים הגדולים שלי, יוסיאל והלל, היו בבית עם חברים. אני ישנתי. הלל שמעה את הדפיקה, הציצה בעינית הדלת, וכשראתה שמאחוריה עומדים שני חיילים במדים, היא באה ואמרה: 'אמא, בואי. תהיי גיבורה, תפתחי את הדלת'. קמתי מיד, פתחתי, ומצאתי מולי שני קציני צבא שאמרו לי: 'רמי נפצע. את צריכה להתלוות אלינו'. לא האמנתי. חשבתי שלא אומרים לי את האמת, שהוא נהרג.

"במשך כל הדרך ניסיתי לדלות עוד פרטים ולברר מה בדיוק קרה לרמי. הקצינים, שנסעו איתנו, הראו לי את הנוסח הכתוב שקיבלו, וממה שקראתי הבנתי שמצבו אנוש.

"רבע שעה אחרי שהגענו לבית החולים רמי הוצא מחדר הניתוח. הרופא שניתח אותו, פרופ' גידי סהר, סיפר לי שרסיס מהרימון נכנס לו ללב ושהוא עבר ניתוח ארוך ומורכב, אבל אמר שלא אבכה כי יהיה בסדר. הוא היה רגוע ונוסך שלווה, ואני ידעתי שאנחנו נמצאים בידיים טובות".

קראתי לילדים כדי שיספיקו להיפרד

אלא ששמונה שעות אחרי הניתוח, מצבו של רמי הידרדר. "הייתה לו נפיחות בבטן וחשש לזיהום, הוא נלקח לבדיקת סי־טי, ושם עבר דום לב שהוביל לאי אספקה סדירה של חמצן למוח. היה גם רסיס שננעץ לו במצח וחשבו שאולי הוא מייצר לחץ על המוח".

"קראו לנו לשיחה ואמרו שיש פגיעה מוחית. אמרתי: 'או־קיי, נלך לבית לווינשטיין, נעבור שיקום ארוך ונעבוד על זה, אבל יהיה בסדר'. עדיין לא איבדתי את האופטימיות".

ביום חמישי, שלושה ימים לאחר שנפצע, עבר רמי כחלון בדיקה נוספת, שלאחריה נקראו בני המשפחה לשיחה במשרדו של מנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי, ד"ר מוטי קליין.

"זה היה בשעות הצהריים. ד"ר קליין הסתכל עליי ואמר שהמוח לא עובד, ושבמצב כזה נקראים שני רופאים מומחים מחוץ לבית החולים. על סמך בדיקות שונות, הם יחליטו אם אכן מדובר במוות מוחי. זה היה בלתי נתפס. ד"ר קליין הוסיף שיש חלון הזדמנויות צר, שבו ניתן להחליט על תרומת איברים. ידעתי שרמי הוא אדם מלא נתינה וזה בדיוק מה שהיה רוצה, אבל מצד שני ראיתי אותו שוכב במיטה מולי, אמנם מחוסר הכרה אבל לבו עובד ויש לו צבע בפנים, ולא ידעתי מה להחליט".

מה עשית?

"פניתי מיד בטלפון לרופא מומחה מבית החולים הדסה, והוא אמר להמשיך בטיפול ולא למהר לקבוע את מותו, אבל בשלב הזה כבר הייתה לי ביד תעודה רפואית שקבעה כי רמי נמצא במצב של מוות מוחי. נכנסתי לחדרו של ד"ר קליין, איש מיוחד במינו, ואמרתי לו: 'לפי מה שנקבע, אני כבר אלמנה, ובכל זאת אני מבקשת שתמשיכו בטיפול בשביל הילדים שלנו ובשביל עשרות האנשים שאני לא מכירה אבל הגיעו לכאן כדי לתמוך בנו'. ד"ר קליין הסכים. לאחר מכן קראתי לשלושת הילדים הגדולים, יוסיאל (16), מאור (15) והלל (14), כי רציתי שהם יהיו קרובים אל אבא שלהם ויספיקו להיפרד. את עמיעד (8) השארתי בבית".

אכל, שתה ונשם צבא

רמי כחלון ופנינה בן אוליאל הכירו לפני 21 שנה. "שנינו נולדנו וגדלנו בגבעת אולגה. הוא היה החבר הכי טוב של בן דודי. נפגשנו כשהייתי בת 17, ופרחה אהבה גדולה". כמה חודשים אחרי שנפגשו התגייס רמי לגדוד 202 של חטיבת הצנחנים.

"הוא תמיד חלם ללכת לצנחנים, אבל כיוון שהיה יתום מאב נדרשה לכך חתימה של אמו. היא סירבה, ורמי פשוט זייף את החתימה שלה וניגש עם הניירת ללשכת הגיוס. ולא רק זה. ביום הגיבוש לצנחנים היה לו גבס על היד. כדי שלא יפסלו אותו, הוא גזר את הגבס. הרצון להתגייס לצנחנים היה חזק אצלו יותר מכל דבר אחר".

רמי כחלון סיים מסלול בצנחנים ובסוף השירות חתם קבע. בפברואר 1997, הם התחתנו. פנינה הלכה ללמוד הוראה במכללת תלפיות בתל אביב, וכיום היא מורה־מחנכת בכיתות א'־ב' בבית הספר "תחכמוני" בחדרה. רמי התמנה לנגד הנשקייה של גדוד 890, "ומאז אכל, שתה ונשם צבא".

לא חששת להתחתן עם איש קבע?

"עמדו בפני שתי ברירות, לבכות על מר גורלי או ללכת בדרך של רמי ולהתגאות בבחירה שלו. גם החברים מגדוד 890 חיזקו אותנו. מהר מאוד הפכנו למשפחה אחת גדולה".

בהתחלה התגוררו ביישוב נווה צוף־חלמיש, "אבל אחרי שנתיים הבנתי שעם בעל בקבע אני חייבת את ההורים שלי קרוב אליי ועברנו לחדרה". שנה לאחר הנישואים נולד יוסיאל, שנה לאחריו נולדה מאור ושנה אחריה הלל, "ובכל אחת מן הלידות הייתי צריכה לאתר את רמי, כי פעם הוא היה בקו בלבנון ופעם בשכם באמצע פעולה. אחרי שלושה ילדים בהפרשים כל כך צמודים הבנו את הרעיון ועשינו הפסקה ארוכה, שלאחריה נולד עמיעד".

מאור, איזה אבא הוא היה?

"אבא מדהים, שחינך אותנו לצניעות ורצה שתמיד נשאף להצליח. לפעמים זה היה מתסכל שהוא לא נמצא הרבה בבית, כל ילד רוצה את אבא שלו לידו, שיגדל אותו ויחווה איתו את החוויות, אבל לאבא שלי הייתה שליחות חשובה, והיום אני מבינה עד כמה".

"חבר, אוהב, תומך. הוא תמיד אמר: 'לא מקובל עליי שמפני שאני לא בבית את לא תתקדמי. את רוצה ללכת ללמוד? קחי בייביסיטר צמוד ותלמדי, אין דבר כזה שאני אתקדם ואת לא'. ובאמת, בזכות העידוד שלו הלכתי ללמוד במכללת בית רבקה בכפר חב"ד ועשיתי תואר שני בלימודי תורה שבעל פה. הוא תמיד היה שם בשבילי. אפילו כשנזקקתי לעזרה בבית הספר שבו אני מלמדת, רמי היה מתייצב. הוא היה מהאנשים האלה שאת רק מסתכלת עליהם ומיד אומרת 'עם אדם כזה יש לי גב'".

בארבע השנים האחרונות היה רמי כחלון מנהל הלוגסיטיקה בגדס"ר צנחנים. חייליו מספרים על מפקד מיוחד, אדם של נתינה אינסופית עם חיוך נצחי על הפנים. "הוא היה המפקד שלי, בן אדם נעים הליכות, עדין ומתחשב", ספדה לו חיילת בעמוד הפייסבוק שהוקם לזכרו. מכר מהשירות הצבאי אמר כי "את שלוות הנפש והחיוך התמידי לעולם לא נשכח".

בשנה שעברה נבחר רמי כמצטיין רמטכ"ל. "הוא קיבל אות הוקרה על פועלו ותרומתו", מספרת פנינה, "אבל מה שהכי ריגש אותו זה שאמו, חולת סרטן על ערש דווי, הצליחה להגיע לטקס וזכתה לראות את המעמד המיוחד הזה".

שחררתי אותו והרגשתי השלמה

ביום שבת, 26 ביולי, חמישה ימים לאחר שנפצע, נדם לבו של רמי כחלון.

"נכנסתי אליו לחדר", מספרת פנינה, "וראיתי שהוא נחלש. הלב עדיין פעם, אבל על הפנים שלו ראו שקשה לו. שחררתי אותו והרגשתי השלמה. החזקתי לו את היד ואמרתי לו שזכיתי להיות איתו ועכשיו הוא בטח הולך לשליחות אחרת, מיוחדת".

כמה שעות לאחר מכן הוא נפטר. "כשיצאנו מבית החולים, הודיעו לי שהחיילים שלו הגיעו לשם. רק אחרי שווידאתי שיאפשרו להם להיות נוכחים בהלוויה, הרשיתי לעצמי לנסוע הביתה".

בהלוויה נכחו אלפי אנשים. מאור, בתם, בחרה ללבוש חולצה של אבא שעליה נכתב "מנהיגות היא שליחות". היא ואחיה יוסיאל נשאו דברים שכתבו לזכרו. "היינו אמורים לחגוג לו ב־4 באוגוסט יום הולדת 39. תכננו לו מסיבה גדולה, יום הולדת מהסרטים, ובמקום לכתוב לו ברכה כתבתי הספד. איך נמשיך מכאן הלאה, אני לא יודעת", אמרה.

ופנינה אומרת: "חברה טובה שלי, שגם היא אישה של איש צבא קבע, אמרה לי שאנחנו יודעות לעשות הכל לבד. אם צריך לתקן משהו, אנחנו יודעות להזמין אנשי מקצוע. אנחנו גם יודעות מה זה לישון לבד ולגדל את הילדים כמעט לבד. אבל דבר אחד אי אפשר לעשות לבד, וזה לקבל את הכוח שאנחנו זוכות לקבל מהבעלים שלנו, את התמיכה ואת הרוח. אחרי השיחה איתה ניסיתי להבין מה יהיה עכשיו והרגשתי מבולבלת. אז הנחתי לזה ואמרתי לעצמי: פנינה, מעכשיו הכל יקרה שלב אחר שלב".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• הפרויקט הייחודי של יואב בן-דוד למען נפגעי פוסט טראומה
• אורנה איינשטיין מקיבוץ מגן ממשיכה לעבוד בשדה למרות המלחמה