השעה הייתה תשע וחצי בבוקר. אילנה דדון (46) מעפולה, שנפרדה רק שעתים וחצי קודם לכן מבתה שלי, שנסעה לראיון עבודה במגדל העמק, שלחה לה הודעת סמס.

"אמרתי לעצמי שהראיון כבר הסתיים, וסימסתי לה: 'מה קורה?'. כששלי לא ענתה, חשבתי שבטח היא בלי הטלפון ועוד מעט תחזור אליי. ברדיו התנגן בדיוק שיר חדש ששלי אהבה, 'נעלמה ברוח', ואני הקלטתי את השיר ושלחתי לה. אחר כך חיכיתי שהיא תענה. כשהזמן עבר ועבר והיא לא השיבה, התחלתי לדאוג".

כמה שעות לאחר מכן נמצאה גופתה של שלי דדון בת ה־19 וחצי מוטלת ללא רוח חיים במגרש חנייה נטוש באזור התעשייה של מגדל העמק. אילנה מבינה היום כי כאשר שלחה את ההודעה, בתה כבר לא הייתה בין החיים. מילות השיר, שמתנגנות מאז בראשה, ללא הרף, הפכו לנבואה מטלטלת.

"שלי, הנסיכה של הבית, איננה, ואנחנו נשארנו בתהום עמוקה, בחוסר שלא יתמלא לעולם, ועם הרבה מאוד סימני שאלה מה קרה לה בדרך לראיון העבודה, שאליו בכלל לא הגיעה".

אני לא מסוגלת להיכנס לחדר שלה

שלי דדון נרצחה באכזריות ביום חמישי, 1 במאי, בעת שעשתה את דרכה לראיון עבודה בחברת "הוט" במגדל העמק. היא נמצאה סמוך לשעה 15:00 על ידי ניידת סיור של תחנת המשטרה במגדל העמק, שעשתה סיור שגרתי, כשעל גופתה סימני אלימות קשים. חקירת הרצח מתנהלת ביחידה המרכזית של המשטרה במחוז הצפוני בשיתוף שירות הביטחון הכללי, ועל פרטי החקירה הוטל צו איסור פרסום. מפקד המחוז הצפוני, ניצב זוהר דביר, שנמצא בקשר הדוק עם המשפחה, הבטיח להם שיהפכו כל אבן עד שיגיעו למבצע הרצח האכזרי ויפתרו את התעלומה: מה קרה לשלי דדון מרגע שירדה מהאוטובוס בתחנה של מגדל העמק.

"חוסר הידיעה משתק אותנו", אומרת אילנה, "הוא משאיר מקום להמון תסריטים שרצים בראש. אני לא רוצה לחשוב על האפשרות שמי שעשה לנו את זה לא ייתפס לעולם".

אילנה, שמאז הרצח התכנסה בכאבה, מוכנה היום לדבר לראשונה. היא משתפת ביגון האינסופי, מספרת על בתה היפה ומלאת שמחת החיים, ובעיקר מבקשת להעביר מסר: "מה שקרה לנו יכול לקרות גם למשפחה אחרת. כולם מתעסקים בשאלה אם זה רצח לאומני או רצח פלילי, ולנו חשוב להבהיר שלא משנה מה הגזע, הדת או המין של מי שפגע בה. רוצח הוא רוצח. יש היום קלות בלתי נסבלת של לקיחת חיים במדינת ישראל. זה יכול לקרות במועדון, בפארק העירוני, או בשעת בוקר מוקדמת כשילדה הולכת לראיון עבודה. מישהו כאן צריך להתעורר כדי ששלי תהיה הקורבן האחרון".

לקריאתה של אילנה מצטרפים גם בני משפחה וחברים, שמיד בתום השבעה ערכו בעפולה עצרת גדולה תחת הכותרת "הדם של שלי הוא הדם שלי". הם מתכננים פעילויות נוספות ומבטיחים שלא ירפו עד שיימצא הרוצח והמדינה תבין שיש להחמיר בענישה.

ילדה אחראית מאוד

את יום הרצח, בניגוד לימים שבאו אחריו, אילנה זוכרת בבהירות, והיא שבה ומשחזרת בראש כל דקה ממנו, מנסה להיאחז בכל רגע מהיום בו ראתה לאחרונה את הבת האהובה.

"אני זוכרת הכל", היא אומרת, "אבל יש רגעים שאני מתאמצת חזק לשכוח. אני רוצה לפתוח את העיניים ולגלות שהסיוט הזה לא התרחש בכלל. אני רוצה ששלי היפה שלי תפתח את הדלת ותשוב הביתה".

הבוקר של אותו יום החל בשש ורבע. "שלי פתחה את דלת חדר השינה שלנו ואמרה לי בפליאה: 'אמא, לא קמת עדיין?', ואני, שידעתי שלוקח לה זמן להתארגן, כי עד שלא הייתה מסודרת מכף רגל ועד ראש לא הייתה יוצאת מפתח הבית, ביקשתי ממנה שתזדרז.

"כשיצאנו מהבית היא הייתה לבושה יפה, מוארת כל כך, עם חולצה לבנה ועליה עליונית פרחונית. היא כל כך שמחה בראיון הזה. רגע לפני שיצאנו שלושתנו היא עוד ביקשה שאעלה איתה לחדר שלה כדי שאראה איך עיצבה אותו מחדש ערב קודם לכן. מאז אני לא מסוגלת להיכנס לחדר שלה. אני מפחדת שאם אעלה למעלה אבין שהיא לעולם לא תשוב".

מה קרה אחרי שיצאתם מהבית?

"יעקב, בעלי, נהג להסיע את שלי לכל מקום, גם אם זה היה אמצע הלילה, אבל באותו בוקר היא אמרה שהיא תיסע לבד. היא רצתה להפגין עצמאות ואמרה ליעקב שלא ידאג, שיש אוטובוס מעפולה עד לתחנה במגדל העמק, ואחר כך, כדי להגיע לאזור התעשייה שבו התקיים הראיון, היא תיקח מונית שירות. הורדנו אותה בתחנת האוטובוס בעפולה, איחלנו לה בהצלחה, וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה".

מה חשבת?

"מרגע שהגעתי לעבודה בבית החולים 'העמק', כל הזמן ליוויתי אותה במחשבות. אמרתי: 'עכשיו היא יורדת מהאוטובוס', 'עכשיו היא נוסעת במונית', 'עכשיו היא בטח בראיון'. כשהגיעה השעה תשע וחצי, חשבתי שהראיון, שאליו הוזמנה בתשע, בטח כבר הסתיים, ואז שלחתי לה את ההודעה. היא לא ענתה, ובווטסאפ ראיתי שהיא גם לא מחוברת. אחרי חצי שעה התחלתי לדאוג. שלי הייתה ילדה אחראית מאוד, תמיד הייתה איתנו בקשר. היא ידעה שאנחנו הורים דאגנים ועדכנה בכל".

השוטרים כבר ידעו שנמצאה גופה

מה עשית בשלב הזה?

"התקשרתי ליעקב, והוא אמר שגם הוא ניסה להשיג אותה ולא הצליח. התקשרנו לחבר שלה מתן, והתברר שגם איתו היא לא דיברה. יצרתי קשר עם האחייניות שלי, התאומות גל וטל, ששלי הייתה הצלע השלישית שלהן, והתברר לי ששלי התקשרה לגל באותו בוקר. כשגל שאלה 'לאן את הולכת?', שלי אמרה שזו הפתעה. אחר כך היא התקשרה גם לטל, וזו הייתה השיחה האחרונה שלה. טל לא שמעה אותה כל כך טוב, וכשהיא ניסתה לחזור אליה, שלי כבר לא ענתה.

"יעקב ואני הרגשנו שאנחנו יוצאים מדעתנו מרוב דאגה. יצרתי קשר עם חברת 'הוט' וביקשתי לדעת אם שלי בכלל הגיעה לראיון. במקביל יעקב התחיל להתקשר לבתי חולים ברחבי הארץ.

"בצהריים החלטנו לנסוע למגדל העמק. נסעתי עם הבן שלי עומרי לחברת 'הוט', עברנו שם חדר חדר, שאלנו 'אולי שלי הייתה כאן?', אבל התברר שהיא בכלל לא הגיעה. במקביל, יעקב התקשר למשטרה בעפולה והודיע על היעדרות".

יעקב: "רגע אחרי שהתקשרנו למשטרה כבר הייתה אצלי בבית ניידת, ומיד הבנתי שקרה משהו. הרי כשמדווחים על היעדרות לוקח למשטרה זמן עד שמחפשים. במקרה שלנו, הם הגיעו אלינו הביתה מהר מאוד, אחרי כמה דקות".

מה השוטרים אמרו לך?

"הם ביקשו שאתן להם תמונה שלה וגם ביקשו שאתלווה אליהם לתחנה. אחרי שהם שאלו אותי איפה אילנה וסיפרתי להם שהיא נסעה לחפש את שלי במגדל העמק, הם ביקשו שהיא תחכה לנו בתחנת המשטרה במגדל העמק, ובפנים כבר הייתה לי תחושה רעה מאוד".

מתי הבנתם מה קרה?

"כשהגעתי לתחנת המשטרה בעפולה, השוטרים כבר ידעו שנמצאה גופה במגדל העמק, אבל עד שלא היה זיהוי ודאי הם לא אמרו לנו. בדרך משם לתחנת המשטרה במגדל העמק, האחיינית שלי, שהצטרפה אליי, קיבלה הודעה שבאינטרנט פרסמו שנמצאה גופה. היא התחילה לבכות, אבל סירבה להגיד לי למה, וככה נסענו זמן רב בשעה של פקקים והלב בישר רעות. כשנכנסנו לתחנה במגדל העמק פגשתי את אילנה. לקחו כל אחד מאתנו לחדר נפרד והתחילו לשאול שאלות".

אילנה: "שאלו לאן שלי הלכה, מה היא לבשה, אם היו לה סכסוכים, ואני ישבתי בוערת מדאגה ורק רציתי שייצאו כבר לחפש אותה. אמרתי: 'כדאי שנמהר לפני החושך'. לא ידעתי שבזמן הזה הם לקחו את יעקב לזירה כדי לזהות אותה".

יעקב: "אמרו לי: 'אנחנו לוקחים אותך לזהות גופה ומקווים מאוד שזו לא היא'. כשהגענו למקום ראיתי מסוקים וכוחות גדולים של משטרה. הורידו אותי מהניידת, והשוטרים תמכו בי וביקשו ממני לזהות אם זו הבת שלי. זה סיוט שאני לא מאחל לאף אבא בעולם. התמונה חוזרת אליי בכל פעם שאני עוצם את העיניים.

"הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לפגוע בעצמי, לגמור את החיים, ומסביב עמדו שוטרים ואנשי זק"א ולא יכלו לעצור את הדמעות. המראה של שלי היה כל כך קשה, שבהלוויה לא הסכמתי שאף אחד יראה אותה. ידעתי שאילנה לא תוכל לעמוד בזה".

תינוקת חייכנית ומלאת שמחת חיים

שלי, הבת הקטנה במשפחת דדון, נולדה לאילנה, עובדת מחסן בבית המרקחת של בית החולים "העמק", וליעקב (52), העובד בבית החולים כמשנע. שניהם ילידי עפולה. הם הביאו לעולם שלושה בנים ובת: שלומי (25), עומרי (23), דניאל (21) ושלי.

"כשאמרו לי שכנראה יש לי בבטן בת, לא הייתה מאושרת ממני. אמרתי ליעקב: 'הגיע הזמן שאוכל לקנות בגדים ורודים', והוא, שכל כך רצה נסיכה, רק חיכה לרגע שתגיע".

שלי נולדה ב־4 בנובמבר 1994. "זה היה יום חורף, ירד מבול, והצירים התחילו בשעת הצהריים. בערב נסענו לבית החולים. כשהלידה התארכה והתארכה, אחותי הבחינה שהדופק של העובר הולך ויורד. היא הזעיקה את הרופא, ושלי יצאה כשחבל הטבור כרוך לה על הצוואר. הצילו אותה ברגע האחרון. היא מילאה את הבית שלנו באור. תינוקת מיניאטורית, חייכנית ומלאת שמחת חיים".

שלי למדה בבית הספר היסודי "אלומות" בעפולה ובחטיבת הביניים "אורן", ואת בית הספר התיכון סיימה ב"אורט עפולה" במגמת תקשורת, "והבית שלנו תמיד היה מלא בחברים שלה, כשתמיד מלוות אותה גל וטל, הבנות של אחותי, שלישיה שלא נפרדת לרגע".

עד כמה הייתן קרובות?

"שלי הייתה החצי השני שלי. היחסים בינינו היו הרבה מעבר לבת ואמא. נהגנו לשתף אחת את השנייה בכעס, בכאב, בצחוק. היה לנו יום בשבוע שהיינו הולכות יחד לעשות שופינג ואחר כך יושבות במסעדה. מדי יום שישי הבית היה מלא במוזיקה, כששתינו יחד מנקות וצוחקות, יושבות במרפסת ונהנות מהאוויר. היום אני לא יכולה לשבת שם, זה קורע לי את הלב".

הייתה לה אהבה?

"שלי ראתה בבית זוגיות טובה מאוד ביני ובין יעקב ותמיד נהגה לומר לי שהלוואי וגם היא תמצא זוגיות כזו. לפני חצי שנה היא התחילה לצאת עם מתן, הוא גר שני רחובות מאתנו, וכשהם הכירו הוא שאל: 'איפה החבאתם אותה כל השנים?'. כשראינו שטוב להם יחד קיבלנו אותו באהבה גדולה".

מאז הרצח חלף חודש וחצי. בחדרה של שלי עדיין נשאר הריח שלה, והמצעים מסודרים על המיטה כאילו עוד רגע תשוב. מהחלון הגדול שבחדרה נשקף הנוף של העמק, וממול, על הגבעה, ניצבת מגדל העמק, העיר בה מצאה את מותה.

לאחרונה מנסה הבית לשוב לשגרה. אילנה ויעקב דדון חזרו לעבודה בבית החולים למשך כמה שעות ביום, "ושם עוטפים אותנו בהמון אהבה, מתחשבים ומנסים לתמוך ולסייע", עומרי שב לעבודתו כאיש ביטחון במעבר ריחן, ושלומי שב ללימודיו האקדמיים, "אבל הכל כל כך קשה", אומרת אילנה. "אני לא יודעת מאיפה נמצא את הכוחות להמשיך הלאה. מבית שמח הפכנו לבית עצוב מאוד. השקט בבית קורע. אני יודעת שעוד יבואו ימים אחרים, יהיו שמחות, ייוולדו נכדים, אבל החור הגדול הזה בלב תמיד יישאר".

חשבתם איך תנציחו אותה?

אילנה: "הכל עוד כל כך טרי וכואב, שלא הקדשנו לכך מחשבה. אולי נבקש לעשות הנצחה במחלקת הילדים בבית חולים העמק. כרגע אני כל הזמן חושבת מה עבר עליה ברגעים האחרונים, איך ראתה את המוות מול העיניים, איך ניסתה להיאבק. אני חושבת ונקרעת, רוצה כל כך להיות שם ולהציל אותה. ואני גם כל כך מתגעגעת. כל היום אני שומעת את הקול שלה מתנגן לי באוזניים. ממי שלי, קטנה שלי, איך לקחו לי אותה".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: