כשדב וייסברג היה נער, הוא הצליח לקבל תפקידים ראשיים רבים בהצגות שהועלו בבית הילדים היהודי שבו התגורר בעיר זבשה שבפולין. "שיחקתי את הרפגון ב'הקמצן' של מולייר ועוד תפקידים", הוא מספר. "כשהיינו מדברים מה כל אחד רוצה להיות כשיהיה גדול, אחת הבנות אמרה לי: 'למה שלא תהיה שחקן? יש לך כישרון'".

>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאן

גם היום, בגיל 85, כשמאחוריו קריירה מפוארת של רופא מנתח, נשמעת נימת התרגשות בקולו של פרופ' וייסברג כשהוא מדבר על משחק ועל שחקנים. "יש משהו שאני מאוד אוהב בזה, בניסיון להיות מישהו אחר, לחקות אותו".

את החיבה הזו לאמנויות הבמה הוא היה חייב לטפח בנעוריו, לא במטרה לעשות קריירה בימתית או קולנועית, אלא פשוט כדי להישאר בחיים. מחצית משנות המלחמה הוא העביר ב-18 דירות מסתור בוורשה, וכל הזמן הזה ניסה להיאחז בזהות בדויה של ילד פולני-נוצרי בשם יוזף בליצקי. לא הייתה לו ברירה אלא לשחק.

המשחק שלו התחיל ב-22 בדצמבר 1942. זה היום שבו השתנו שמו וחייו. הוא היה אז בן 13 ויצא בשעת בוקר עם אביו ישראל מהגטו בלבוב כדי לעבוד במפעל טקסטיל. "אבא היה בקשר עם האחים של אמא, שהיו פעילים במחתרת פולנית והצליחו לסדר לעצמם תעודות זהות מזויפות ולברוח לוורשה", הוא משחזר. "הוא קנה תעודות זהות של נער פולני בגילי והכין בעזרתן תוכנית מילוט עבורי.

"באותו יום, רגע לפני שהסתיימה העבודה, הוא לקח אותי לפינה במפעל ומסר לי את התעודות וגם יהלום גדול שהייתי אמור למסור לדוד שלי ברגע שאגיע לוורשה כדי לממן את השהות שלי. אבא שלי היה אדם די קר, אבל במעמד הזה הוא לא הצליח לעצור את הדמעות. הוא הבין שזו הפעם האחרונה שאנחנו מתראים.

"כשהגיע השליח של הדודים שלי, גם הוא חבר במחתרת הפולנית, הראיתי לו את התעודות שלי; הוא שיפשף אותן כדי שלא ייראו חדשות כל כך, ויצאנו לדרך. מאותו רגע לא הייתי יותר וייסברג. הייתי בליצקי. בניתי לעצמי דמות וקבעתי שאבא שלי היה קצין במשטרה. אף אחד אפילו לא היה צריך להגיד לי שאסור לי להשתמש בשם הקודם שלי; זה היה ברור. גם לדודים שלי, יוסף ולורנס פלינגר, ששהו כבר בוורשה, קראתי רק בשמות הבדויים שלהם – פששיצקי ונובק".

אחרי המלחמה ויתר על הרעיון להיות שחקן לטובת קריירה מצליחה ברפואה, אבל אין ספק שעל התפקידים שגילם במשחק הגדול מכולם, משחק החיים, הוא ראוי לתשואות סוערות במיוחד.

הכינו לו תכנית מילוט. וייסברג (במרכז) עם הוריו ואחיו (מתוך האלבום הפרטי)
הכינו לו תכנית מילוט. וייסברג (במרכז) עם הוריו ואחיו (מתוך האלבום הפרטי)

בן 15, 28 ק"ג

הוא נולד כבן בכור למשפחה יהודית-פולנית אמידה בלבוב. תחת השלטון הסובייטי גורש עם משפחתו מהדירה הגדולה שהייתה בבעלותם, וכשהגרמנים כבשו את העיר, עברו לדירת חדר בגטו. את אמו דורה ראה בפעם האחרונה כשהחלו הגירושים למחנה ההשמדה בלזץ'.

כשהגיע לוורשה עם זהות בדויה, התמקם בדירות של דודיו, אך בתוך זמן קצר הבין שהוא חייב למצוא מקום אחר. "נראיתי כמו יהודי טיפוסי, וזה היה מסוכן שילד כמוני גר בדירה של אדם שאמור להיות נוצרי". עד שמצא מקום מסתור קבוע, שכרו עבורו הדודים חדר בדירה השייכת לרופא שיצא לפנסיה.

"הרופא ואשתו לא ידעו שאני יהודי, אבל כנראה היו מספיק אינטליגנטים כדי לנחש. ערב אחד שוטרים סמויים עשו סיור בדירה, וכשהבחינו בי התחילו לתחקר אותי. אמרתי להם שבאתי לבקר את הדוד שלי, שגר בעיר, לרגל חג המולד. באיזשהו שלב הם שאלו אותי מהם שבעת החטאים המרכזיים בנצרות, ואני הייתי אנאלפבית טוטאלי בתחום. התחלתי לגמגם, והם ביקשו ממני להוריד את המכנסיים. אמרתי שאין צורך: הודיתי שאני יהודי. המצאתי כתובת שקרית שבה הדוד שלי גר, ובכיתי להם שלא ייקחו אותי אליו בנימוק שהוא ירצח אותי כשיידע שגיליתי את הכתובת שלו.

"הבחנתי שהשעה כבר מתקרבת לשעת עוצר, וידעתי שגם הם, שהיו בלי מדים, לא יוכלו ללכת אחרי שמונה בערב ברחוב בלי שהגרמנים יירו בהם, אז משכתי זמן עד שהם הסתלקו לכתובת שהמצאתי. כמה דקות אחרי שהם יצאו, ברחתי למקום שבו דוד שלי גר באמת, ולא חזרתי יותר לדירה הזאת. כמובן שאחרי התקרית הזו לא הפסקתי לקרוא ספרים על הנצרות".

במשך חצי שנה הוא מצא עצמו מתגלגל בין דירות, נתון לחסדיהם של אנשים שסייעו לו תמורת כסף. במסגרת מסע ההישרדות הפתלתל אפילו ישן עם נגן עוגב בעליית הגג של כנסייה ישנה. בחלק מהמקומות מצא את עצמו מוקף ביהודים, אבל גם מולם שמר על ריחוק. "עד היום מפליא אותי שחלק מהיהודים שפגשתי גילו לי את השמות האמיתיים שלהם. אני לא סיפרתי כלום. לא יצאתי מהתפקיד שלי לרגע".

בכל פעם מחדש קיווה שימצא מקום שבו יוכל לשהות עד סוף המלחמה, רק כדי לגלות שלמציאות תוכניות אחרות עבורו. "יום אחד העבירו אותי לדירה של פועל רכבת, שהיו לו אישה ושתי בנות. ארבעתם היו אנטישמים קיצוניים. הם לא התביישו לומר לי: 'מגיע לכם, היהודים, שהגעתם למצב הזה. זה על כל מה שעשיתם לפני המלחמה'. כמובן שלא הודיתי בפניהם שאני יהודי, וגם לא התייחסתי למה שאמרו לי, אבל חששתי שבכל רגע הם עלולים להתהפך ולהסגיר אותי. שיחליטו שהכסף לא מספיק חשוב להם".

דירת המסתור הבאה שלו הייתה בית משפחת גרונצקי, שממנה יכול היה לראות את חומות גטו ורשה ולהיחשף למרד המפורסם. "בוקר אחד שמענו פיצוצים ויריות מכיוון הגטו. אחרי כמה ימים, קבוצה של יהודים הצליחה כנראה ליצור פריצה בחומה ולברוח. לא העסיקה אותי ההתקוממות של היהודים בגטו; בטח שלא היה לי זמן להתרגש מזה. רק רציתי להבין איך אני בורח מפה, איך אני שורד גם מחר. היהודים שברחו הסתתרו באחד הבתים בסביבה, והגרמנים התחילו לערוך חיפושים.

"הזוג גרונצקי לא ידע מה לעשות איתי. האבא העלה אותי לגג, ובאמצעות חבל הוריד אותי לאט לגג של בניין סמוך שהיה נמוך יותר. כבר כשירדתי במדרגות של הבניין ההוא, בני זוג אוקראינים כיוונו אליי רובה והכריחו אותי לעמוד עם כל שאר האנשים שניסו לברוח. חיכינו לקציני אס-אס, מומחים לענייני גזע, שיסרקו אותנו. הם עברו עלינו, אחד-אחד, והוציאו אנשים שנראו להם יהודים. חשבתי לעצמי שהם בטח יודעים מה הם עושים. הייתי כבר מכוסה בזיעה קרה כשהגיעו אליי בתור. ידעתי שבעוד רגע יעלו אותי למשאית. אבל איכשהו קרה נס, והם עברו ממני הלאה".

משם הוא חזר לבית דודו לורנס, שהבטיח שהפעם ייקח אותו למקום בו יוכל לחיות עד סוף המלחמה. "מתוך כבוד גדול אליו לא צחקתי לו בפרצוף", הוא נזכר. כשנכנס לדירת המסתור הבאה – די גדולה, בבניין ישן – לא העלה על דעתו שלא ייצא ממנה במשך שנה וחצי אפילו פעם אחת, גם לא לחדר המדרגות. "זה היה כמו בבית סוהר. היינו אני, בעלה של אחות של אמא שלי ועוד זוג שלא הכרנו, ביחד בחדר אחורי. בעל הבית ביזבז את הכסף שלו על וודקה, וכל לילה היה נופל שיכור בחדר המדרגות".

ביולי 1944 נסעו בעלי הבית לכמה ימי חופשה והשאירו לדיירים אוכל למספר ימים. אלא שהמרד הלאומי שפרץ בוורשה כמה ימים מאוחר יותר מנע מהם לחזור לדירה והותיר את הארבעה רעבים במשך שבועות ארוכים. "השכנים לא ידעו על קיומנו. במשך חודשיים כמעט מתנו מרעב. היה לנו שם קצת חומץ, כמה כדורי סוכר ומי ברז שאני לא יודע אם בכלל התאימו לשתייה. עשינו מכל זה לימונדה וחילקנו לנו בבקבוקים. כשמצצתי את זה, דימיינתי שזה אוכל. באיזשהו שלב החלטנו שחייבים להיחשף לשאר הדיירים בבניין כדי לנסות להשיג אוכל. יצאתי משם כעבור חודשיים, בן 15 ובמשקל 28 קילוגרם".

אנשים טובים בסוף הדרך

עם הזמן למד מה עלה בגורלם של בני משפחתו. "אמי נספתה בבלזץ'. אחי הוחזר לגטו לבוב במארס 1943 מהכפר שבו אבי ניסה להחביא אותו, ויום אחרי שחזר, נורה למוות יחד עם עוד 200 ילדים. אבא שלי, שהחליט לצאת איתם מהגטו, היה המבוגר היחידי שנהרג שם".

הוא היחיד שנשאר בחיים, וזה קרה לו בעזרת שורה ארוכה של אנשים, שלמרבה הפלא אף אחד מהם לא זכה לאות חסיד אומות עולם, אולי בשל בצע הכסף שהניע אותם לסייע. דווקא בתחנה האחרונה לפני סוף המלחמה, במחנה הפליטים בצ'נסטוחובה, פגש אנשים טובים באמת. "אחרי המרד הגרמנים העבירו אותנו לאזור המחנה. הגעתי לשם חצי מת. אחרי ששוחררתי מבית חולים אימצה אותי משפחת וייצורק, משפחת פועלים פשוטה עם שלושה ילדים שהגיעה לבקר שם, וישנתי אצלם במיטה מתקפלת במטבח".

ב-2007, אחרי שהצליח לאתר את בני המשפחה, קיבלה הנכדה בשם סבתה, וסטניסלבה, את אות חסידת אומות עולם. "סיפור הכיסוי שלי היה שהופרדתי מהוריי בזמן המרד, ואחרי המלחמה אוכל לחזור לחפש אותם. ערב אחד וסטניסלבה נכנסה לחדר שלי והעירה לי שכשאני מתפלל אני צריך לכרוע ברך מול צלב או תמונה של ישו, לא סתם מול הקיר. היא הבינה שאני יהודי, אבל לא סיפרה לאף אחד, ובכך עזרה לי לצאת מהבוץ בכל מיני מצבים כשכמעט עלו עליי. למשל, כשהבן שלה לא הפסיק לשאול שאלות על הקריירה של אבא שלי במשטרה, זאת שהמצאתי.

"המשפחה שנאה יהודים, והם היו משוכנעים שיהודים אשמים בכל הצרות של פולין, אבל לזרוק ילד יהודי למוות זה כנראה היה מוגזם מבחינתה. האישה הזאת הייתה קדושה. בזכותה אני עדיין כאן".

פרופ' וייסברג עם אשתו וילדיו (מתוך האלבום הפרטי)
פרופ' וייסברג עם אשתו וילדיו (מתוך האלבום הפרטי)
דור ההמשך. נכדיו של פרופ' וייסברג (מתוך האלבום הפרטי)
דור ההמשך. נכדיו של פרופ' וייסברג (מתוך האלבום הפרטי)

__________________________________________________________________________________________________________

עוד אותו נושא:

70 שנה אחרי: פנחס זינגר עדיין מחפש את החברים שהצילו את חייו

לכל איש יש שם - גם לילדה עם המעיל האדום מהסרט "רשימת שינדלר"