"דודתי עבדה במשך שנים במעון לילדים בחולון, סמוך לשדרות ירושלים. זהו מעון של משרד הרווחה, שבו שוהים ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לטפל בהם. חלק מהילדים חוזרים להורים, וחלקם ממתינים לאימוץ.
>> לעוד כתבות בערוץ אנשים, לחצו כאן
"כשהייתי בת 16 הגעתי למעון כדי לבקר את הדודה שלי. כמה דקות אחרי שנכנסתי שמעתי בכי מתוק של תינוקת קטנה ששכבה בעריסה. ניגשתי אליה, הרמתי אותה, והרגשתי שפשוט מתחולל קסם גדול ביני ובינה. חיבקתי את הפעוטה, לחשתי ושרתי לה, והיא נרגעה. קראו לה מ' (השם שמור אצלי) וגיליתי שהיא בת שלושה חודשים. "מאז, הגעתי לבקר אותה כמעט מדי יום, אחרי הלימודים. מ' הייתה תינוקת חייכנית. הייתי מעירה אותה מהשינה, וישר היא הייתה צוחקת אליי. כולם מסביב היו באים לשמוע את הצחוק הזה, משהו בו הפיץ אור וגרם אושר גדול לסובבים אותה. "היום לא מאפשרים לילדי מעונות לצאת לביקורים בחוץ, אבל באותה תקופה זה היה אפשרי. לקחתי את מ' אליי הביתה בשבתות ובחגים, וכל המשפחה שלי מיד נקשרה אליה. היא הייתה יושבת על ברכיה של אמא שלי ורואה איתה טלוויזיה, ואני ואחותי היינו לוקחות אותה לגינה. מ' הפכה ממש לעוד ילדה במשפחה שלנו. כל כך חייכנית וחכמה, היה כיף גדול לטפל בה. כשהייתה בת שנה עשינו לה יום הולדת גדול, אפינו עוגה, קנינו מתנות וצעצועים, ושרנו לה 'יום הולדת שמח'". "מרגע שבו הרשו לי לצלם אותה, תיעדתי הכול בתמונות. הייתי שם כשבקעו השיניים הראשונות שלה, כשעמדה על רגליה וכשהתחילה ללכת. גם את הדובי הראשון קנינו לה. היינו משפחה. "יום אחד הודיעו לי במעון שמ' מועמדת לאימוץ ויש כבר משפחה שרוצה לקחת אותה. היו לי רגשות מעורבים. ידעתי שיהיה לי קשה מאוד להיפרד ממנה, אבל הבנתי שזה כמובן לטובתה. הייתי צעירה מאוד, עדיין תלמידת תיכון, ולא הייתה שום אפשרות שאאמץ אותה בעצמי. הוריי היו מבוגרים יחסית וגם להם לא היה סיכוי לאמץ אותה, על אף שכולנו רצינו בכך. "יום לפני המועד נפרדתי ממנה בדמעות. היא כמובן חייכה, צחקה ושיחקה כרגיל, אבל לבי נשבר. לפני הפרידה הסופית הכנתי לה ספר זיכרונות, וכל אחד מבני משפחתי כתב בו הקדשה וסיפורים על התקופה שהיא עשתה איתנו. לצד הספר, הכנתי לה אלבום תמונות וחבילה עם כל הבגדים, הנעליים והצעצועים שלה. "עשיתי גם משהו שאסרו עליי לעשות. פשוט, לא יכולתי להתאפק. פתחתי את הכריכה של ספר הזיכרונות, שהייתה מוצמדת בלחצניות, רשמתי את הטלפון שלנו, הכתובת והשמות, ושוב כיסיתי. הייתה לי תקווה שיום אחד אולי היא תחפש אותי, והרגשתי שאני חייבת להשאיר בידיה דרך כלשהי למצוא אותי. במעון הבטיחו לי שבבוא היום, כשמ' תגיע לגיל 18, היא תוכל לפתוח את תיק האימוץ ולקבל הכול, אבל אין לי מושג עד היום אם היא אכן פתחה את התיק ואם אכן נתנו לה את ספר הזיכרונות שלי. "ביום האימוץ עצמו ביקשו ממני שלא אגיע למעון כדי שלא אראה מי מאמץ אותה. היה לי קשה מאוד לעמוד בבקשה הזו. רציתי ללכת ולהתבונן מהצד, רק לראות רק את מספר המכונית שלוקחת אותה כדי שיהיה לי משהו להיאחז בו, אבל עצרתי את עצמי."היום הזה חרות לי בנשמה כיום שבו איבדתי את הילדה שלי. התאבלתי עליה, וגם כשביקשו ממני לטפל בילדה אחרת, לא יכולתי. איך אפשר להחליף ילד אחד בילד אחר?
"עד היום אני עדיין חושבת עליה, אוהבת אותה ומקווה שטוב לה. שמעתי מהדודה שלי שכאשר מ' הייתה בת שבע־שמונה היא ביקרה במעון, והצטערתי מאוד שלא קראו לי ושפספסתי אותה. הייתי רוצה לספר לה שהיא הייתה תינוקת אהובה מאוד, שהייתה משפחה שטיפלה בה במסירות, ושאני עדיין אוהבת אותה, מתגעגעת אליה וחושבת עליה. "הייתי רוצה לספר לה עד כמה היא מיוחדת בשבילי. הייתי רוצה לשבת איתה ולדפדף באלבום התמונות שהכנתי לה, לספר לה על חוויות מטיולים שעשינו יחד ועל יום ההולדת שחגגנו לה בגיל שנה. הייתי רוצה לשמוע ממנה על החיים שלה ולהישאר איתה בקשר אם היא תרצה. חשוב לי שתדע שיש לה מקום ענקי בלב שלי ושתמיד אהיה שם בשבילה. "מאז שמ' הגיעה לגיל 18 אני מנסה למצוא אותה, אבל כמובן שעל פי החוק היא זו שצריכה ליצור את הקשר. אני מקווה שהיא מוכנה ופתוחה להיכרות איתי, ושיש בה רצון להכיר את סיפור חייה לפני שאימצו אותה".השורה התחתונה:
"הייתה לי זכות גדולה להיות חלק מחייה של מ'. אני מאוד מתגעגעת אליה, ואולי, אם היא קוראת את זה, היא תבין שמדובר בה ותוכל למצוא אותי. אני מודעת למגבלות שלא מאפשרות לי לפרסם פרטים מזהים, אבל כולם שמורים אצלי: השם שלה, תאריך הלידה, תאריך האימוץ, המקום שבו שהתה ועוד. אני מחכה בזרועות פתוחות".
____________________________________________________________________________________________________________________________________________
ומה סיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל- 03-6386951
או שלחו מייל: farkash33@gmail.com
____________________________________________________________________________________________________________________________________________
לכל אדם יש סיפור:
- סיפור בגדים: יורם כרמי יצר מופע בהשראת אמו
