בגיל 34 לנועה גלר דנציגר נמאס מעסקים. בעשור שקדם לכך היא הספיקה להיות סטודנטית לכלכלה, דיילת, בנקאית, אשת שיווק ועוד שלל עבודות מסודרות שכאלה. כשהייתה בהריון עם בנה השני היא החליטה שהגיע הזמן להתחיל לעשות דברים מהנים יותר. "מה שבאמת אהבתי היה ספרות ואמנות", היא מחייכת. מה שהתווסף לעניין באותה השנה היה מפגש מחודש עם אמיר רותם, עורך וכותב, חבר מעברה. "גם הוא היה במין צומת בחיים", היא מספרת. "אמרנו שאולי כדאי לחשוב על משהו ביחד. כל הזמן דגדג לי להקים הוצאת ספרים. גם חשבתי שטכנית, הוצאת ספרים היא דבר שדי קל לבנות. אתה לא צריך מקום פיזי, אפילו לא אנשים שיעבדו אצלך. בסך הכל צריך דפוס".
תוך שנה וחצי הודפס הגיליון הראשון בכתב העת "מסמרים" עם גלר כמו"לית ורותם כעורך. "החלטנו להוציא כתב עת של סיפורים קצרים", גלר אומרת, "משהו שלא יהיה מתנצל וזול ועל דפי עיתון בשחור-לבן, אלא איכותי. גם בעיצוב, גם בעטיפה".
כתב עת כמו רכבת
מסמרים נמצא כעת בגיליון ה-17 שלו, ואוטוטו מגיע הגיליון הבא. כל אחד כזה עוסק בנושא אחר, ובגודלו ואיכותו, מדובר בכמעט ספר של ממש. כותרת האחרון שבהם היתה "שקרים", והבא יעסוק באגדות. לפני כן היו "מסעות", "ארוטיקה" ועוד. "בהתחלה פשוט התקשרנו לאנשים שרצינו שיכתבו וניסינו להסביר להם מה זה הולך להיות. הכל נעשה תוך כדי תנועה. לי זה תמיד היה נראה כמו רכבת כזו, שנוסעת בכל פעם ליעד אחר. אנשים שואלים אותנו באיזה נושא לשלוח טקסט, ואני עונה להם שלא ישלחו תחת שום נושא. עצם העובדה שאנחנו קוראים לגיליון בשם כבר צובעת את הטקסטים בצבע מסוים".
גלר, 38, מתגוררת ברמת השרון עם בן זוגה ושלושת ילדיהם. הסיפורים של "מסמרים" כבר לא נאספים אחד אחד בטלפון, אלא מגיעים אליה ליד, מסופרים מוכרים וגם מכאלה שמעולם לא פרסמו דבר. גם הצלמים והמאיירים מגיעים ביחס כזה, ואיכשהו הכל יחד זוכה לכבוד שווה, ולכריכה נעימה לקריאה ומעניינת למגע (יש למשש כדי להבין). "למסמרים יש הרבה מאוד צדדים. אני רואה אותו כמאוד רחב בהגדרה שלו. לרונן מזרחי, המעצב הגרפי שלנו, יש משמעות מאוד ברת משקל. בעיני העיצוב לא פחות חשוב מהטקסטים והתמונות. הוא גורם לאנשים להתעניין יותר בתוכן".
אול יו ניד איז לאב
בהמשך, גלר ניסתה להרחיב את היריעה והוציאה ספר של יגאל סרנה. את הספר עצמו היא אוהבת, להיות מו"לית, טיפה פחות. "אני באופן אישי מאוכזבת מהשוק הזה של המו"לות", היא אומרת. "קל להוציא את הגיליון הראשון, אבל להמשיך עם זה, זה כבר אתגר. הבעיה היא, כמובן, הכסף. רוב כתבי העת קמים ונופלים על זה. זה תחום מאוד לא מתגמל. מראש מי שנכנס לזה לא עושה את זה כדי להרוויח או להתפרנס... 'להתפרנס' זו מילה יותר טובה. להרוויח זה כבר ממש גדול. כל השוק הזה מסתמך באופן הכי ציני על אהבתם של האנשים שעוסקים במלאכה ורוצים להמשיך את העשייה. אין שום אינטרס להיכנס למקצוע הזה, מעבר לאהבה".
היית ממליצה לאחרים ללכת בדרך הזו?
"תראי, טכנית, את לא צריכה יותר ממחשב, חבר שמבין בעיצוב גרפי וטקסטים. נורא פשוט להיכנס לשם. אני אהיה ממש שמחה אם יתרחש איזשהו נס והדברים האלה יהפכו יותר קלים, שיכירו בחשיבות של זה בחברה שלנו. לא רק של 'מסמרים' - של אמנות בכלל, של ספרות.
"אני לא רוצה להישמע כאילו אני יורקת לכוס שאני שותה ממנה, אנחנו מקבלים תמיכה מכמה גופים שונים, בסופו של דבר.. אבל צריך משהו יותר מסיבי, שסופרים יוכלו להתקיים בזכות כתיבה שלהם. יש לזה חשיבות גדולה כחברה. פה מתעסקים כל הזמן במצב חירום, דברים שהם מצילי-חיים. אם זה לא משהו שהוא מציל חיים, אז זה לא חשוב. אז אני חושבת שגם האמנות נכנסת למקום של המציל-חיים".
