כשיונתן בלום סיים את התואר שלו במשפטים באנגליה, היה לו דבר אחד בראש: לעלות לארץ ולגור בקיבוץ. החיים היחפים בין הפרות היו נראים לו כתמצית הפנטזיה ויום אחד הוא פשוט עזב את הכל ונחת בקיבוץ כפר הנשיא, שלמזלו – מתברר – החזיק בחדר חושך.

בלום, היום בן 45, נשוי ואב לשלוש בנות, בילה בחדר החושך הזה את מיטב זמנו באותה התקופה. "היה לי די קל. בדיוק התחלתי דף חדש, בארץ חדשה, בלי משפחה או חברים שצריך להסביר להם את עצמי ולהתנצל על זה שזרקתי את התואר והלכתי להיות צלם". בדרך הוא עבד כעוזר מלצר בבית מלון ("זה שמחזיק את הלפידים הבוערים ליד המלצר הראשי כשלאחד הלקוחות יש יום הולדת"), ומפה לשם החל לעסוק בצילום עיתונות ופרסם באופן קבוע ב"ידיעות אחרונות", מגזין "את", "גלובס" ועוד.

לצלם מהבטן

בלום מעולם לא תכנן להיות אמן. "אבא שלי הוא סוחר בדים, אמא שלי היא עקרת בית. תמיד היה נראה לי קצת חוצפה שמישהו אחר ירצה לקנות משהו שאתה פשוט אוהב לעשות. עיתונות היתה נראית לי, לא יודע, יותר מוסרית... מישהו רוצה כתבה, הוא מזמין, יש אנשים שרוצים לקרוא את זה. זהו. זה מייצר תחושת אחריות".

"הצילום די מהיר. חמש דקות וזהו. ממש תרפיה. כל כך שונה מרוב הצילומים שאני עושה לעיתונים... פתאום יש לי משהו ספונטני, פשוט לצלם מהבטן".

הרעיון לפרויקט צילומי הרחוב שלו התחיל בהשראת הצלם האמריקניריצ'רד אבדון, שבסוף שנות ה-70 יצא למערב ארצות הברית וצילם אנשים אקראיים בסטודיו שהקים בשטח. הביקורות על הספר שיצא בעקבות המסע, "במערב האמריקאי", טענו שהוא הציג את ארצות הברית באור קודר ומביך. מבט בצילומים מראה תמונה אחרת, דווקא: של התמקדות צנועה באנשים אמיתיים, אפורים בדרך כלל, שהופכת אותם למשמעותיים יותר בזכות התמונה. כך גם בעבודותיו של בלום – אותן דמויות שלרוב חולפות על פנינו מבלי שנשים אליהן לב הופכות אצל בלום למרכזיות, מהותיות, מלאות אופי. "אבדון תמיד צילם על רקע לבן. היה לו צוות של אנשים שבאו מראש למקומות ומצאו אנשים, כך שזה קצת פחות ספונטני ממה שאני רציתי לעשות. אך הצילומים פשוט מדהימים. זה היה מעין אב-טיפוס שלי, רציתי לעשות לו גרסה ישראלית".

חמש דקות וזהו

הגרסה של בלום כללה בריסטול לבן, תאורה טבעית, מצלמה (על פילים) וחוסר תכנון. "כשאתה לוקח מישהו מהרחוב ושם אותו על רקע לבן הוא הופך לסוג של אייקון, אתה מוריד את כל הפרטים והיחסים מהרקע ויש רק התייחסות לבן אדם. מצד שני, זה גם דבר שקשה לעבוד איתו. אין לך תפאורה, אין לך כלום".

איך אנשים הגיבו לבקשה שלך לצלם אותם?

"אחוז מאוד מפתיע הסכים. הצילום די מהיר. אתה לא יכול להחזיק מישהו שעות. חמש דקות וזהו. זה נורא כיף בשבילי, ממש תרפיה. כל כך שונה מרוב הצילומים שאני עושה לעיתונים. בעיתון אני צריך לחפש לוקיישן, תפאורה, לחשוב על קונספט, לתאם את הקונספט עם הכתב והמצולמים והצילום עצמו יכול להיות שלוש-ארבע שעות. פתאום יש לי משהו שהוא ספונטני. פשוט לצלם מהבטן".

  (צילום: יונתן בלום)

מתוך 1000 הצילומים שאסף במהלך השנים האלה, בלום ואוצר התערוכה בחרו 60 תמונות שיוצגו במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן,החל מהערב (חמישי). הוא זוכר את כל הדמויות שצילם, רובן בשם. התוצאה: מחקר אנתרופולוגי-אישי, נקי מאוד, כמעט נטול גבולות בין

המצולם למצלם. "אני לא דווקא מחפש שתהיה לי התמונה של הערבי, החרדי או לא יודע מה. שיהיה לי טיפוס מכל רחבי הארץ. מי שמצטלם זה פשוט מי שמסקרן אותי באותו הרגע. זו חוויה מאוד אינטימית. לעמוד מול המצלמה זה להיות מאוד חשוף. המון מסורות – האינדיאנים, למשל, רואים בצילום את גניבת הרוח. ויש בזה משהו, סוג של לקיחה של משהו מהבן אדם.

ואתה מחזיק בפריבילגיה.

"אני מאוד מודע לה. זה שמישהו יהיה מוכן לחשוף את עצמו מול המצלמה שלי לכמה דקות, זה מרגש מאוד. אני בסופו של דבר די ביישן. לא מישהו שיוצא לרחוב ומפטפט עם זרים. אז בשבילי זה ממש אישור, לגשת לאנשים. הפרויקט מאלץ אותי לנסוע לעפולה ולפגוש אנשים שחיים שם ולבקש מהם, אישית, לעמוד לרגע מול המצלמה שלי".

יונתן בלום, "סטודיו נודד ". החל מה-23.6.2011 במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן.