לפני חצי עשור היה נראה כאילו כל הצעירים פתאום עברו לירושלים. עלו, יש לומר, כי לירושלים אף פעם לא "עוברים". הם הצליחו לגבור על הצורך לבלות את השנים היפות שלהם בבריזה האקסטרימית של תל אביב ולעשות את 40 דקות הנסיעה האלה (אם אין עומס) אל העיר המסוכסכת בתבל, המקום היפה על ההר שכ-ו-ל-ם רוצים.
בימים הראשונים בבירה הכל היה, איך אומרים? זהב. הם התגוררו בסמטאות השלוות של נחלאות ושמרו על השקט אחרי הצפירה של כניסת השבת. הם קנו חלבה טובה בשוק במחנה יהודה, עשו מנוי לסינמטק ויצאו לסיורים שוחרי-שלום אל חומת ההפרדה. מדי פעם נסעו להרים לנוח באחד המעיינות הנסתרים ואט אט חינכו את עצמם שלא לשכוח את ירושלים ובמקום - שכחו את הים.
חלפו שלוש שנים, התואר הראשון-שני-שלישי הסתיים ועימו פג הקסם. עומס קל נצפה בכביש מספר אחת בזמן שנהרות העולים ירדו חזרה למישור החוף והחיים הקלילים של פאבים שפתוחים גם בשבת ומצעדי גאווה על בסיס לילי נולדו מחדש.
אלה שנשארו מאחור ניסו לגרום לעוזבים לקנא וגיבשו בינתיים תוכניות מעוררות השראה לשדרוג העיר ומשיכת הבוהמיה התל אביבית חזרה. על הפרק: אמנות, גינון, התהוללות, שלום ומלחמה. עם המצב הפוליטי המסובך באופן נצחי ששולט בעיר הזהב הזו, סיכויי ההישרדות של האדם אמנם קורסים ואובדים: בתוך כל הבלאגן הזה, רק התרבות יכולה לפרוח.
אמנות
ככל עיר שוחרת-קונפליקטים מפורסמת, גם ירושלים היתה אמורה להיות בירת האמנות הרדיקלית. לאחרונה היא מנסה לנוע בכיוון הזה, עם מגוון יוזמות חביבות כמו מקום לשירה, מרכז לשירה שהוקם על ידי קבוצת כתובת, חבורת משוררים ירושלמית שמנסה לקדם את מקומה של השירה בארץ, בתוכה כלולים דורית ויסמן, שי דותן וגלעד מאירי. בחודשים האחרונים הם עברו דירה והגיעו לבית הספר "מוסררה" שבעיר ועיקר פעילותם מורכבת מהעברת סדנאות שירה ויצירת ערבי הקראה ברחבי העיר, כמו גם ניסיונות לקדם את מעמד המשורר בחברה. הם יופיעו מחר (חמישי) בבית אביחי במסגרת 'סינדרום ירושלים' יחד עם המוזיקאי נעם רותם.
פסטיבל "בבית" יערך החודש ויאפשר לנו הצצה אינטימית ליצירות אמנות ופרפורמנס שיוצגו בחללים ביתיים וקול קורא לאמנים מצד האגף לאמנויות בירושלים קורא לאמנים צעירים להציג עבודות בגלריה פתוחה שתיבנה במרחבים הציבוריים בעיר.
במקביל, בחרה לה ירושלים אמן אורח כפי שהיא עושה בכל שנה והפעם שבתה דווקא אחד תל אביבי: קותימאן. ככל גוף שיווקי גם אנשי "עונת התרבות בירושלים" בחרו לנכס את תהילתו האינטרנטית של קותי לצרכיהן, ציידו אותו במצלמה כמיטב המסורת ואמרו לו לצאת לטייל בעיר ואז – איך לא – לחתוך את זה ולמקסס לקליפ יוטיוב. התוצאה הירושלמית לפניכם. הקותי המקורי עדיין בתל אביב.
מי שמחפש אירועים קצת יותר רדיקליים, ימצא אותם במעוזי הקוויריות הנסתרים יותר (למעט בלאגן פרו ואפטר מצעדי הגאווה): פאב 'הקצה'מארח זה שש שנים את ה'גוועלד', מופעי דראג קבועים המתרחשים מדי שבוע בימי שני. ירושלמים וירושלמיות וגם כאלה שמעולם לא חלמו על לגור שם מתאספים במקום באיפור כבד, פאות שופעות בלונד ועקבים גבוהים ומתערטלים על הבמה לשלל מנגינות טראשיות ומיניות מוחצנת. כיף מובטח.
גינון וקהילה
בצילם של פרויקטי נדל"ן מעוררי סלידה ציבורית כמו הולילנד, כמה אנשים טובי לב ויחפי רגליים משתדלים לשפר את מראה העיר ואת איכות האוויר בה ברדיוס המקומי שלהם. הגינות הקהילתיותשל ירושלים הן יוזמה שמגיעה ברובה מהתושבים וזוכה לתמיכה מהעירייה ומהחברה להגנת הטבע: שטחים פתוחים או ציבוריים, כאלה שהוזנחו בעבר או פשוט מה שנמצא מתחת לבניין, הופכות לגינות ירק פורחות שמהוות גם מקום למפגש חברתי בזמנים קבועים, בהם באים החברים לשתול ולפטפט. כיום כמעט כל שכונה בעיר מארחת גינה כזו – 34 במספר. גינת בוסתניה שבין קרית היובל לעיר גנים היא אחת המובילות שבהן ובה יש גם מרכז הדרכה אקולוגי וקבוצת פעילים שמנקה את ואדי האסבסטונים ומובילה פעילויות רבות לתושבי הסביבה. משפחות ויחידים מוזמנים לאמץ שם חלקה קטנה בה הם יכולים לגדל ירקות ופירות, ללמוד גננות וגם סתם להרגיש שהם חיים קצת בטבע.
קהילה מיוחדת במינה היא קבוצת "כמה סוכר", אשר שמה לה למטרה להפוך את העיר על פניה, במובן הכי מילולי של המילה. הקבוצה, שמתהוללת לה במרכז העיר, יוצרת בלאגן ברחוב בצורת מסיבות תה ציבוריות, בחירות מדומיינות לרשות הרחוב והשבוע, לרגל ה-35 במאי (הוא הרביעי ביוני) הם מפיקים את "הסעודה הראשונה", סעודה חופשית מלאה מטעמים ומוזיקה בלב העיר.
אירועים קהילתיים נוספים יש בשפע: "בירה ונחפורה"(על משקל 'בירה ונשירה', לקיבוצניקים מביניכם, רק בלי הזיופים) הוא מפגש קהילתי לחובבי פילוסופיה ובירה, הנפגשים בפאב "הקצה" מדי כמה שבועות, לוגמים בירה ומדברים על מהויות, משמעויות ועוד מטעמים שברומו של עולם; "זנגביל", המרכז הקהילתי לצמחונות בשכונת טלבייה, מקיים סדנאות בישול (צמחוניות), הרצאות על תזונה נכונה (וצמחונית) וגם שוק חופשי בכל יום שישי הראשון של החודש ובו בזאר חופשי של חפצי יד שניה (צמחוניים) שניתן פשוט לקחת.
מלחמה ושלום
אין מה לומר, הלהיט התיירותי הגדול ביותר בעיר הוא ללא ספק האקשן. רחובות העיר פשוט מתפוצצים (בחירת מילים מפחידה) מהזדמנויות לקרב ספונטני כזה או אחר. מיטב הצעירים נפגשים בימי שישי בצהריים למריבות קבועות בשיח' ג'ראח ושכונת סילוואן שבמזרח העיר. האירועים כוללים צעידה שבראשה להקת המתופפים, לצד אלימות מתונה יותר או פחות שכוללת יידוי אבנים, מעצרים נרחבים, רובי צבע ועוד כל מיני הפתעות.
מי שרוצה להעמיק את הידע שלו בעניין הצד המזרחי של ירושלים מוזמן להצטרף לקבוצת "עמק השווה", שתיקח אתכם אל הכפר הקטן שהיה פעם ירושלים כולה וכיום נמצא בו חלק מהכפר הפלסטיני סילוואן. זוהי "עיר דוד", שהפכה לאתר תיירותי מאוד בשנים האחרונות. קבוצת ארכיאולוגים שעובדת בשיתוף עם תושבי סילוואן מארחת סיורים על בסיס תרומה אל הכפר, שם היא מסבירה כיצד ארכיאולוגיה משפיעה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מי שמעדיף מקורות למידה אוהבי-אדם אחרים מוזמן להגיע למפגשי החלפת שפה המתרחשים מדי שבוע בקתדרלת סנט ג'ורג' שבדרך שכם. הנוכחים – דוברי עברית וערבית, מתכנסים שם על מנת לתרגל את השפה בה הם חלשים יותר. המפגש על בסיס תרומה והוא חלק מקבוצות לימוד הערבית העצמאיות, תנועה מתפתחת ברחבי הארץ. יוזמה אחרת, מבורכת לא פחות, נקראת "פשוט שרים". מדובר בקבוצה מוזיקלית המורכבת מיהודים וערבים שנפגשים מדי שבוע פשוט כדי לנגן ביחד ולשיר בעברית וערבית. האירוע הבא שלהם מתקיים בתשעה ביוני בחצר הסינמטק (דרך חברון 11). כדאי להביא כלי נגינה ואת האלתור האחרון שלכם ליצירות של אום-כולתום.
גם שקירה עושה אום כולתום
