לא יודעת אם מישהו ניסה פעם לחשב את כמות השירים שאדם עירוני ממוצע נחשף אליהם ביום באופן לא רצוני בעוד הוא הולך ברחוב: מהפועלים בבניין ממול, מבעד לחלונות ראווה, מכוניות, אמני רחוב או – הכי גרוע –דרך האוזניות של זה שיושב לידנו באוטובוס. יש בטח מאות, אם לא אלפי שירים כאלה ביום. חלקם טובים, רובם, סטטיסטית, מרגיזים למדי. אבל תארו מצב אחר: שעם כל שיר כזה תצוף פתאום, משום מקום, להקת רקדנים שגם תופיע לצליליו ואז תיגש אליכם ותגרור אתכם למרכז הרחבה.

הסלסה-מוב, קבוצת צעירים כפר-סבאית, היא בדיוק זה. חבורה של אנשים צעירים שנראים נורמליים לגמרי כשאין סלסה ברקע – אך כשהמוזיקה מופעלת, יהיה זה ברחוב, בקניון או באוניברסיטה, הם יתחילו לרקוד ולא יחדלו עד שכל הרחוב יעמד איתם לריקודי שורות. הסלסה, שתמיד נשמעת מאושרת וסקסית, היא בשבילם כלי התנדבותי להפצת השמחה, בעיקר במקומות בהם זו לא ברורה מאליו. "התחלנו מהופעות ברחוב ובפארקים", אומר מקים הקבוצה, אוראל שיפר. "ומשם החלטנו לעלות מדרגה ולנסות להעביר את השמחה גם למקומות בהם יש צורך גדול יותר באנרגיות חיוביות. הצגנו את עצמנו ולרוב נענינו בחיוב וכך רקדנו בבתי חולים, בתי אבות, הוסטלים, בית לוינשטיין ועוד".

עוד כתבות השראה:

"כולנו מכירים היום את סצנת הפלאש-מוב", מסביר אריאל חזן, אחד החברים המובילים בקבוצה. "מדובר בקבוצה של אנשים שכביכול לא מכירים אחד את השני, שמסתובבים במקום ציבורי מסוים - קניון, ים - ופתאום משמיעים מוזיקה ומתחילים לרקוד. זה מתחיל ממישהו אחד שרוקד ולאט לאט מצטרפים אליו עוד אנשים שבאמת נראו כאילו הם סתם היו שם".

תופעת הפלאש-מוב מוכרת בעיקר בערים גדולות באירופה ובארצות הברית והיא לא תמיד כוללת ריקוד. האידיאולוגיה היא שינוי מציאות, הנשק הוא יצירתיות ועבודה משותפת עם אנשים זרים. לעיתים מדובר בשאגות "מווו" קולקטיביות מול סניפי מקדונלדס או ב"הקפאה" – עצירה במקום ציבורי בפתאומיות למשך שתי דקות. בישראל זכורות הצלחות בסדר גודל בינלאומי, כמו מלחמת הכריות הפתאומית בכיכר רבין או מלחמת המים שהתרחשה באותו המקום והסתיימה בקפיצה המונית למזרקה.

הקונספט זהה: נקבעת פעילות משותפת ושעה בה על כולם להימצא בנקודה מסוימת ולהעמיד פנים שהם אנשים רגילים שעוברים לתומם ברחוב. ברגע שהמחוג מצביע על השעה המדויקת, כולם מתאחדים לכדי פעילות משותפת, מרהיבה ומשונה, שגורמת לכל מי שבאמת היה עובר אורח תמים להיעצר במקומו ולשאול מה לעזאזל קרה למציאות והאם מדובר בסוף העולם או בתחילתו.

אחד העקרונות החשובים הוא שלפעולה כזו יש שעת התחלה – וגם שעת סוף. "היה לנו ניסיון להיות קבוצת פלאש-מוב", מסביר חזן. "אבל אף אחד לא יכול היה לעזוב את הרחבה. פשוט רצינו להמשיך לרקוד עוד ועוד. הבנו שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בפני הרצון ושכנראה אנחנו צריכים ליצור קונספט אחר. מה שיפה בסלסה זה שלא צריך לתאם כוריאוגרפיה. האנשים בקבוצה הולכים למועדוני סלסה ולומדים לבד את הריקוד. בסלסה הגבר הוא המוביל ולפעמים גם אישה שלא למדה יותר מדי אלא יודעת רק כמה צעדי בסיס יכולה להבין את הגבר ולזרום איתו בתרגילים שהיא לא הכירה, במידה והוא יודע להוביל אותה".

המטרה של הסלסה-מוב, הם אומרים, היא "להפיץ את הטוב והאנרגיות החיוביות ולהזכיר לכל הסובבים שמותר קצת לשכוח משגרת החיים המשעממת". הכל התחיל כששיפר, 25, וחזן, 34, יצאו לפאב. "היינו יוצאים לערב טיפוסי בפאבים ותמיד ביקשנו מהדי ג'י המקומי לשים שיר סלסה", מספר שיפר. "פשוט הזמנו בנות מהכיסאות ורקדנו. ראינו איזה כיף זה עושה לאנשים בעיניים".

שיפר היה בזמנו מדריך במועדון 'רוטב סלסה' בכפר סבא. חזן היה איש הייטק שהתחיל לרקוד סלסה רק זמן קצר קודם. "רציתי להפוך את זה ליותר גדול", ממשיך שיפר. "הרבה יותר גדול". ככל קבוצה חדשה, גם הם בחרו לעשות לעצמם בית בצורת עמוד בפייסבוק. בקבוצה סגורה ושמורה, שכדי להצטרף אליה צריך לענות לכמה תנאים בסיסיים כמו ידיעת הסלסה והיכרות עם חבר או חברת קבוצה – מייצר שיפר את ההזמנות לפעילויות הקרובות. ביום שני הקרוב בשעה 6 בערב, למשל, הם יופיעו בבית לזרוס בכפר סבא, בשכונת עליה.

צילום: רון גליקצילום: רון גליקצילום: רון גליקצילום: רון גליקצילום: רון גליקצילום: רון גליקצילום: רון גליקצילום: רון גליק

חזן מגיע ממקום קצת אחר. לפני שהסלסה היכתה בו, הוא תפקד כאדם רציני. "כל כך פחדתי ללכת ללמוד לרקוד", הוא אומר. "משהו בראש עצר אותי, והייתה בי קנאה לאנשים שרקדו ריקודים מתואמים, שהסלסה היא אחת מהם. אני תמיד הייתי מחושב, איש הייטק כזה, ובחורות שהכרתי לא פעם אמרו לי שהן רוקדות סלסה וניסו לגרור אותי לזה אך אני אמרתי שמה, אני? אין סיכוי. אולי לא ראיתי בזה משהו גברי. וגם הייתי נבוך. עם מי אני אמור לרקוד שם?".

הסיוט של ריקודי הסלואו בכיתה ג' הוא כנראה מה שממשיך להניע את כולנו. למזלו של חזן, ידידה טובה סיפרה לו באותו הזמן שגם לה אין עם מי ללכת לרקוד, והם הלכו יחד. "הגעתי בחוסר ביטחון, אבל מהר מאוד זה השתנה. פגשתי מלא אנשים חסרי ביטחון כמוני וגיליתי שלא זורקים אותך ישר למים. לומדים ממש מהבסיס ומתקדמים לאט לאט. ותמיד יש לך עם מי לרקוד. ואני התמדתי". עם הסלסה באו החברים, ואז ההכרה שאולי יש פה משהו יותר גדול מתחביב של פעם בשבוע. "עם הזמן ראיתי כמה טוב לי בחברת האנשים האלה, וקצת נטשתי את ההייטק. הלכתי לכיוון אנשים. התחלתי ללמוד אימון אישי ולהתנדב בעמותת 'עלם'. קבוצת סלסה-מוב תפסה תאוצה והחיים הפכו עמוסים, אבל בדברים טובים וכיפיים".

הסלסה-מוב היא עדיין תנועה צנועה שמנוהלת באמצעות תקשורת ישירה למדי (במונחים הטכנולוגיים של המאה ה-21, זאת אומרת, בפייסבוק), חסרת מימון חיצוני, שפועלת רק בזכות הרצון הטוב של משתתפיה. "והמון אנשים טובים שפתאום באים, בדרך", כפי שמגדיר את זה חזן. כשלא היה לקבוצה מקום להתאמן, הגיע הבעלים של מועדון כושר מקומי, מייקי גרינברג, והציע להם את האולם שלו. מאז הם נפגשים שם פעם בשבוע ופעמיים בחודש מתגודדים לאחד האירועים ההתנדבותיים שלהם בחוצות.

"אין לנו כסף מיוחד להוצאות או נסיעות", מסביר חזן. "הגיבוש בין החברים הביא לכך שמצטופפים יחד כמה ברכב, מביאים שתייה וחטיפים מהבית ומעבירים כל שבוע במפגשים מהנים, כשגם אם אין כיבוד אז זה לא חשוב, העיקר שרוקדים". דבי אור, 21, הצטרפה לקבוצה היישר מקריית ביאליק. באחת הפעילויות אליהן הגיעה, רקדו הסלסלאים בהוסטל למתבגרים, ותוך כדי המפגש נוצר קשר מיוחד בינה לבין אחד הנערים.

"בכל פעם שאני מגיעה לאזור השרון אני מבקרת בהוסטל", היא אומרת. "מאוד התרגשתי מהפעילות הזאת. אני משתדלת להתמיד". לימור מילס, 19, מגיעה לשם מאלפי מנשה. "נכנסתי לקבוצה בפייסבוק והצעתי לחברים להיפגש למשחק באולינג. מיד הגיבו כמה חברים ומצאנו את עצמנו, משהו כמו 15 איש, נפגשים בספונטניות. בעל המקום בבאולינג הסכים לשים דיסק אוסף לטיני שהבאנו, וכך יצא שרקדנו על הפרקט. היה נחמד לראות איך שחקני באולינג אחרים הצטרפו אלינו לחלק מהריקודים. זה הכיף בקבוצה הזו, אתה לא יודע באמת מי מגיע ואיך יגיב הקהל, אבל דבר אחד בטוח, זה תמיד יסתיים בחיוכים".