וויליאם קמקוומבה,
24, מעולם לא הצליח לסיים את בית הספר התיכון. עלות הלימודים בבית הספר המקומי בכפר מסיטלה שבמלאווי, צפונית לבירה לילונגווה, עמדה על 80 דולר לשנה. זהו סכום עתק למשפחה בת 20 נפשות שמתקיימת מגידול תירס במקום שבו כשיורד הלילה צריך ללכת לישון, כי אין חשמל.
אבל קמקוומבה נורא רצה ללמוד, אז הוא הלך לספרייה ושאל כמה ספרי מדע ופיסיקה. הוא לא יודע אנגלית כל כך טוב, אז הוא בעיקר קורא את התמונות. "חשבתי מה כן יש לנו במלאווי. יש לנו רוח", הוא אמר. "ושאלתי את עצמי איך אני יכול להשתמש בה כדי שיהיה לנו משהו אחר". ואז הוא בנה את טחנת הרוח הראשונה שלו. הוא היה בן 14. "באותה שנה היה רעב נוראי. תוך חמישה חודשים כל המלאווים התחילו למות ברעב. המשפחה שלי אכלה ארוחה אחת ביממה, בלילה, רק שלושה ביסים של נסימה לכל אחד. האורך עבר לנו דרך הגוף, כמעט נעלמנו. הסתכלתי על אבא שלי והסתכלתי על השדות היבשים. לא הסכמתי לקבל שזה העתיד".
הטחנה היתה עשויה מפנינים שמצא במזבלה המקומית: חלקי אופניים, עצי אקליפטוס ושאר שאריות וזבל והוא עבד עליה יום וליל במשך חודשיים תמימים. זאת אומרת, בכל זמן שלא עבד בשדה. "כולם בכפר חשבו שאני משוגע", כתב אחר כך בספרו "הנער שרתם את הרוח" (The Boy who Harnessed the Wind). אבל הם התחילו להאמין כשהוא הצליח להפעיל באמצעות טחנת הרוח שלו את הרדיו ולנגן מוזיקת רגאי מקומית.
מיד אחר כך החל לבנות טחנת רוח שניה, גדולה יותר, בניסיון לספק חשמל לכל המשפחה. משם הוא המשיך לבניית משאבות מים המופעלות באמצעות אנרגיה סולארית ומספקות מי שתיה לכפר, שעד אז מעולם לא היו לו כאלה. המשימה הבאה היתה לבנות טחנת רוח שתוכל לספק חשמל לכל 60 המשפחות בכפר שלו, אחר כך בנה אחת לבית הספר. בשנת 2006 עיתון מלאווי כתב עליו לראשונה. היום, חמש שנים אחר כך, הוא מסתובב בעולם ומרצה על מקורות אנרגיה חלופיים באנגלית רצוצה אך משתפרת ומשתתף בסרט באורך מלא שמנסה להפיץ את סיפורו הלאה, Moving Windmills.
"רוב האנשים רוצים טכנולוגיה אך לא יכולים להשתמש אפילו באינטרנט ללא חשמל. זה מה שאני רוצה לעשות, ליצור חשמל שאפשר לסמוך עליו". קמקוומבה נחשב לגאון נדיר בכפרו במלאווי. בשנת 2007 הוא הוזמן לראשונה לביקור בארצות הברית, כדי לספר את סיפורו. שנתיים אחר כך הוא הוזמן בשנית, כעת עם ספר בידו. הטיול ההוא היה הפעם הראשונה שיצא ממלאווי. "לפני כן אף פעם לא התרחקתי מהבית שלי", הוא אמר. "אף פעם לא השתמשתי במחשב. אף פעם לא ראיתי אינטרנט. על הבמה באותו היום הייתי כל כך עצבני, שכחתי את האנגלית שלי, רציתי להקיא... אף פעם לא הייתי מוקף בכל כך הרבה אזונגו, אנשים לבנים".
בינתיים, קמקוומבה החל לזכות בתהילת עולם. הוא לימד את המשפחה להפעיל את טחנת הרוח כשהוא לא שם ונסע להעביר קורס לבניית טחנות רוח דומות. עדת המעריצים שלו בעולם המערבי החלה להסתובב סביבו והוא זכה במימון ללימודים באוניברסיטה ובשלל גאדג'טים שעכשיו, בחשמל שהוא מייצר, הוא יכול גם להפעיל.
בעיני האזונגו, "האנשים הלבנים" האלה שמאזינים להרצאותיו, קמקוומבה מייצג את האפריקאי הנדיר שהצליח להציץ אל מחוץ לקופסה הסטריאוטיפית של מסכנות העולם השלישי. כשהם נעמדים למחיאות כפיים בתום אחד הנאומים שלו בכנסים על חיסכון באנרגיה וקיימות סביבתית, הם מריעים לו במידה מסוימת של חוסר מודעות עצמית. כמות הכספים והאנרגיה המושקעת בפיתוח בסגנון מערבי במדינות אפריקה היא אדירה. הבעיה, במקרים רבים, היא שאותם פיתוחים מערביים לא תואמים את מה שהמדינות המתפתחות צריכות, ולא משתלב באופיין התרבותי, החברתי והכלכלי. הסדר הקפיטליסטי החדש שמונחת עליהן בעודן עניות מכדי להתנגד לא תמיד מועיל להן. כשנער צעיר כקמקוומבה מגיח משום מקום ובפשטות שלא נרכשה מסרטי יוטיוב או לימודים באקדמיה מצליח לייצר חשמל בעלות כלכלית אפסית, תוך שימוש בחומרים מקומיים בלבד -הוא עלול להביך את כולם. ולא, הוא לא מפסיק לרגע להמציא עוד ועוד רעיונות כאלה.
"הייתי רוצה להגיד היום משהו לכל אותם אנשים שדומים לי", הוא אמר בנאום שלו לכנס TED, "לכל האפריקאים, לכל האנשים העניים שנאבקים כדי להגשים את חלומותיהם, אלוהים יברך אתכם. אולי יום אחד תצפו בהרצאה שלי באינטרנט, אני אומר לכם, בטחו בעצמכם והאמינו. לעולם אל תוותרו".
