החיים על פי קותימאן הם חיים פשוטים: בפחות משלוש דקות הוא מצליח לשכנע אותי לנטוש את האוניברסיטה באמצע התואר, להתפטר מהעבודה, לשכוח מכל המעגלים החברתיים שלי ולא לרצות לזוז מהחדר, אלא לשם מימוש צרכים בסיסיים – והכל לטובת הישות היחידה בעולם הזה שלא דורשת ממני דבר, אפילו לא יכולת קריאה – היוטיוב.

"זה מדהים", הוא אומר בעיניים נוצצות של ילד שעוד רואה את נייר העטיפה על המתנה הזו. "כל מה שלמדתי בחיים שלי למדתי ביוטיוב, החל מלבשל לזניה ועד להסרת כתמים מהקירות. כל דבר שאת רוצה לדעת, את רק צריכה להקליד how to ומישהו כבר יראה לך איך לעשות את זה, אם זה בסינית, אם ביפנית, מה שלא יהיה. רוצה ללמוד לנגן? ילמדו אותך. רוצה לבנות בית מדוקים? ילמדו אותך גם את זה".

בשלב מסוים של השיחה זה מרגיש כאילו Google משלמים לו להגיד את זה. והאמת, עם הקשרים שלו בצד המערבי של ארה"ב, לכו תדעו. בימים אלה קותי עדיין מנסה להשתחרר מההצלחה הגדולה של ThruYou, להיט היוטיוב הענק שלו ומוציא אלבום חדש ישראלי-ג'מייקני עם סאבו, תוך שהוא ממשיך לבדוק את כל המשחקים האפשריים שאפשר לעשות עם מוזיקה ומתקבל בזרועות פתוחות, כולל פרס אקו"ם שזכה בו לא מזמן על ההפקה והעיבוד של אלבומה של קרולינה ושיתוף פעולה מתמשך עם עונת התרבותהירושלמית.

הסינגל החדש של קותי וסאבו, Plant It, עם Turbulence ,Higer Trod ו-Tedross

לאחר שנים של ניסיונות מוזיקליים פרץ קותי, אופיר קותיאל בשמו המקורי, לתודעה הגלובאלית בלילה אחד בזכות ThruYou. שנתיים אחר כך ההדים עוד לא נָדַמו והוא עדיין

"היה מדהים, אבל אם זה היה ממשיך הייתי מתמכר לסמים ומת בגיל 29 מהקיא של עצמי. מזל שזה עבר"

נאבק להישאר שפוי - לפחות עד כמה שאפשר כשכל האינטרנט הזה עדיין בסביבה. את שכר הדירה שלו הוא עוד חייב, בעקיפין, ליוטיוב, או לפחות לבשורה שיוטיוב הביאו ביום בו ביקשו לראשונה שנעלה את הוידיאו של סבתא רוקדת בחתונה לצד קליפים של מדונה ולבקש שנעביר הלאה את מה שמצחיק אותנו יותר.

קותי לקח את הבקשה הזו ברצינות יתרה: במשך חודשיים מחייו הוא ישב בביתו יום ולילה כדי ליצור את הפרויקט שיהפוך לתופעה אינטרנטית, ThruYou, יצירה קולקטיבית בניצוחו, בה הוא חותך ומחבר מאות פיסות יוטיוב לכדי שירים חדשים שעומדים בפני עצמם. התגובות לפרויקט הפכו אותו ליוצר מבוקש בינלאומית: תוך פחות משבוע הוא עבר את קו מיליון הצפיות, מגזין ה-Timeבחר בו כאחת מ-50 ההמצאות של השנה, גוגל ויוטיוב הזמינו אותו לתצוגותוקותי הפך למי שאמור לחזות את בשורת עתיד האינטרנט בחברה האנושית.

קותי מתחיל לחתוך לכולם

"אני לא אשכח את היום הזה", קותימאן מספר. "ישבתי עם כפכפים במרפסת שלי בדירה בפלורנטין, שיום קודם לא ידעתי איך אשלם עליה את שכר הדירה ופתאום מתקשר אלי כתב של ה-BBC ושואל אותי באנגלית, 'עכשיו כשאתה ממש מפורסם, אתה יודע מה יהיה עתיד המוזיקה?'"

מה יהיה עתיד המוזיקה?

"אמרתי לו שאני לא ממש יודע על העבר של המוסיקה, אז אני לא יכול להגיד שום דבר על העתיד שלה".

My Favorite Colour, השיר האחרון בפרויקט ThruYou, שעלה לאוויר החודש

היום, בגיל 28, עדיין בפלורנטין ועדיין בחיפוש אחר הדבר הבא, קותי שמח שכל הסיפור כבר מאחוריו. "היה מדהים, אבל אם זה היה ממשיך, הייתי מתמכר לסמים ומת בגיל 29 מהקיא של עצמי. מזל שזה עבר".

ההתאוששות לא היתה קלה. בשנה שאחרי הרעש הוא התעסק בעיקר בלעבוד באינספור החברות שהציעו לו לעשות בשבילן דברים – יותר נכון, לחתוך בשבילן דברים ולעשות מזה מוזיקה. "עבודות באו מכל חור. תחתוך את זה ותחתוך את זה ותחתוך את זה. אנחנו נצלם כלי עבודה, נשלח לך, תעשה מזה שיר. אנחנו נצלם אנשים מדברים בטלפון, תחתוך, תעשה מוזיקה. הייתי נכנס למשרד של החברה והם היו אומרים לי שהם עלו על איזה רעיון מדהים – 'חשבנו לצלם את הזה' – וואטאבר, נגיד, מכוניות – 'נצלם את זה, ניתן לך ואתה תחתוך את זה. תשתמש בסאונד ורק מהוידאו אתה תיצור בעצם טראק מוזיקאלי. אתה מבין? אבל רק מהוידאו'. כל הזמן כולם היו בטוחים שהם המציאו את הגלגל ולא שאני המצאתי אותו - אבל ביום אחד הייתי יכול ללכת לשלושה מקומות שונים ולשמוע איזה 'האד אוף קריאייטב' עם 'יש לנו רעיון מהפכני...' וכולם בעצם רצו את אותו הדבר".

Mother of All Funk Chords, השיר הראשון של ThruYou

הצלחות גדולות ומפתיעות כמעט תמיד גוררות חרדה עתידית. הציפיות, פעמים רבות, הופכות גבוהות מדי, אם לא משתקות. "לקח לי הרבה זמן לצאת מזה. התחלתי לתפור עבודות ובינתיים עברתי תהליך עם עצמי, עד שהצלחתי להתחיל ליצור בלי לנסות להביא את הדבר הגדול הבא. זה היה מאוד קשה. לפני כל העניין עם היוטיובים לא חשבתי על זה. הרבה פעמים היו מדברים על יוצרים שהצליחו מאוד עם איזו יצירה מדהימה והם לא מצליחים יותר ליצור. זה היה נראה לי לא רציני, בזמנו. ופתאום קלטתי שזה לא צחוק. כל העולם מתפוצץ על משהו שעשיתי ומה אני אמור לעשות עכשיו? לקח לי המון זמן לחזור לעצמי ולהצליח לעשות משהו, לשחרר את המקום הזה שרוצה להעיף את העולם עם היצירה הבאה".

"עבודות באו מכל חור. באו אלי חברות ואמרו תחתוך את זה ותחתוך את זה ותחתוך את זה. אנחנו נצלם כלי עבודה, נשלח לך, תעשה מזה שיר. אנחנו נצלם אנשים מדברים בטלפון, תחתוך, תעשה מוזיקה"

במקביל, החיתוכים וההדבקות החלו להימאס. "התחלתי ללכת גם לעוד כיוונים אחרים, כי ממש נמאס לי אז לעשות את זה. אני עכשיו ממש חזק בצילום. משתעשע. כל מיני ניסיונות של מה אם, מה יקרה אם אני אקרין את זה על זה או אצלם את זה משם ואקרין את זה חזרה. אין ממש מה ללמוד שם. צריך פשוט לקנות מצלמה וללחוץ על הכפתור האדום. כשהייתי קטן, אמרו לי שכל פעם אני מתלהב ממשהו אחר ואז עוזב. הייתי בחוג טניס - נהייתי ספורטאי, הלכתי לקורס שחיה ועוד שניה רציתי לגלח את הרגליים – תמיד עליות וירידות. מתסכל אותי אם דברים לא יוצאים טוב עד הסוף. וכל הזמן יש רעיונות. זו תכונה שאני מאוד אוהב, אבל צריך ללמוד איך עובדים עם זה. איך לעשות, עד איזו רמה להתלהב ואיך להיות פרקטי בתוך זה. יש יותר רעיונות ממה שאני מסוגל לעשות. אפשר מרוב רעיונות לא לעשות כלום".

  (צילום: ניקיטה פבלוב)

כך נוצר ThruYou, בתוך מערבולת של רעיונות. באותה התקופה קותי עוד גר עם רונן סאבו, חברו הטוב ובמידה מסוימת מורהו הרוחני. יחד הם בילו כמעט שנה בג'מייקה, בה יצרו שיתופי פעולה מוזיקליים עם אמנים מקומיים, כולל הילדים של בוב מארלי, ואחר כך הפיקו להיטי קיץ ישראליים, כמו "אל תשחק איתי" של נועה פארן.

"ואז, יום אחד טיילתי ביוטיוב והגעתי לסרטון של מתופף שלא היה לי מושג מי הוא. הוא מתופף גרוב ותוך כדי מסביר איך לנגן את זה ונקרע מצחוק. התאהבתי בו. תקופה ארוכה הסתובבתי עם הרעיון בראש - שאני חייב לשים מוזיקה משלי מאחורי התיפוף שלו. אז התחלתי לנגן וזה נשמע מגניב. ואז החלטתי לנסות עוד כמה דברים והבנתי שאני יכול לחבר בין סרטון אחד לסרטון אחר. מאותו הרגע לא קמתי מהמחשב חודשיים. לא האמנתי שזה עובד. לא ידעתי מה זה הולך להיות, אבל הייתי בטירוף. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר, לא יכולתי לשמוע שום דבר אחר, לא יכולתי לצאת לשום מקום. עבדתי מהבוקר עד הבוקר. לפעמים הולך לגלוש לרגע, חוזר, עובד על זה שוב, הולך לישון, מתעורר כדי לעבוד על זה עוד קצת. זה היה אחד הדברים שהכי נהניתי לעשות בחיים".

"אני אוטיסט מוצהר"

גם אם לא יודה בזה, קותי הוא בסופו של דבר אדם ממוקד. את כל מה שהוא יודע, פחות או יותר, הוא למד לבד. את התיכון הוא נטש באמצע, לצבא לא הלך, אחר כך התחיל ללמוד ברימון וגם את זה עזב במהרה, בורח מכל מה שמנסה למסגר אותו. "אני אוטיסט מוצהר", הוא מעיד על עצמו. באמצע הרעיון מתקשר אליו סאבו והוא עונה כדי להיפרד ממנו לקראת הטיסה שלו לניו יורק.

למה אתה לא נוסע איתו?

לנסוע לתוּרים (מסע הופעות) זה לא בשבילי.

לא אוהב לטייל?

אוהב לטייל, אבל לא תורים.

למה?

מטיילים מטיילים, אבל בערב חייבים גם להופיע.

כך, מאחורי המחשב, בלי לגעת בכלי נגינה או לחייך לקהל, התגלגל הסיפור שלו, ממש מההתחלה. האלבום הראשון שלו, Kutiman, התגלה על ידי לייבל גרמני בזכות עמוד המייספייס שלו. כמה שנים אחר כך, כשסיים לעבוד על הקליפים של Thruyou, חשבו הוא והמנהל שלו על דרך להפיץ את זה. הם העלו את זה לאתר של קותי ושלחו לכמה חברים, רק כדי לקבל חוות דעת קרובה, תוך בקשה שלא יעבירו הלאה. "החברים שלי לא ממשומעים. יומיים אחרי זה, בזמן שאנחנו עובדים באולפן על התקליט של קרולינה, נכנסתי למייספייס ופתאום ראיתי אינסוף הודעות, נכנסתי למייל והוא היה מפוצץ וכשעברתי חזרה למייספייס היה כבר גל חדש של מיילים. זה פשוט לא נגמר".

האתר הניסיוני שלו קרס תחת העומס ויחד עם התגובות הגיעו הצעות, רעיונות וגם מכתבי תודה מהמוזיקאים שנמצאים בקליפ – מבלי שאי פעם דווח להם שהם הופכים לחלק מ-ThruYou. "בהתחלה ממש פחדתי, לא היה לי נעים מוסרית מאנשים, אמרתי וואלה, סתם לקחתי אנשים, שלא יתבאסו עכשיו. מאוד מוקדם עשיתי החלטה עקרונית שכסף אני לא הולך לעשות מהפרויקט הזה, לא משנה מה. זה נתן לי כל כך הרבה חשיפה, התחילו לבוא הצעות לעבודות שאני לא האמנתי בכלל ולהקות התקשרו אלי ורצו שיתופי פעולה, אז החלטתי ביני לבין עצמי שכסף זה כבר יהיה חזירות. אני רוצה להשאיר את זה באינטרנט ולא להוציא. זה שייך לכולם וזהו. באו אלי חברות מוזיקה ענקיות ואמרו לי, 'נוציא לך אלבום, נפתור את העניין של זכויות היוצרים'. אבל זו חזירות לטעמי. ישבתי בבית, גלשתי באינטרנט, הכל בחינם, ראיתי אנשים, חיברתי אותם, שמתי את זה בחזרה באינטרנט, זהו. לא רוצה יותר. זה ירגיש לי מלוכלך".

"אפשר לחתוך מכאן"

קותי הוא בכלל ילד של מושב. הוא נולד בירושלים וגדל בזכרון יעקב ותל אביב היתה ממש חדשה בשבילו ועד היום קצת מבלבלת אותו. "כשהגעתי לתל אביב לא הכרתי כאן בן אדם אחד. התגלגלתי למחוגה בפלורנטין, להקה שנקראת אניקוקו, והם אמרו לי "בוא לנגן". היה אחלה ג'אם וניגנתי איתם, שם הכרתי את סאבו ואת כולם, אנשים שעד היום הם חברים לדרך".

היום תל אביב נוחה לך?

"אני לא רוצה לחיות בתל אביב. אני רוצה איזה חור. מקום שקט ורגוע. הזמן יגיע. כל החברים שלי בדיוק מתחילים להתחתן ולעשות ילדים, אוטוטו זה הזמן, לא יהיה עם מי לדבר, יהיה אפשר לחתוך מכאן".

ותעשיית המוזיקה?

"משנה צורה. אני לא ממש מבין את הצד העסקי, אבל כשהייתי בניו יורק הייתי בהרבה פגישות עם לייבלים ומה שראיתי זה אנשים שמחפשים, לא ממש יודעים מה לעשות. זה מרגש, בפעם האחרונה שהשתנתה תעשיית המוזיקה זה היה לפני 70 שנה. עכשיו זה קורה עוד פעם. עידן חדש. תעשה מה שאתה רוצה. לא ברור, אין חוקים. אני לא רואה את עצמי בתור המוביל של איזה משהו, פשוט נהנה לראות איך ממציאים את כל הדברים המטורפים האלה ומה אפשר לעשות ואז אני מנסה לשלב את זה ביצירה שלי".

ומה לגבי העבודה בגוגל?

"אין סיכוי. זו מסגרת. מה אני אעשה שם? אני לא רוצה לעבוד. לא רוצה עבודה. רוצה לעשות מה שאני רוצה. אנחנו אמנים. מישהו יכול להגיד לנו מה לעשות?