יעל מחפשת עבודה מחוץ לתל אביב ומנסה את מזלה ככוורנית. איל אופיר, ממכוורת אופיר שבכפר חוגלה מלווה את יעל בצעדיה הראשונים בשדות. היא לומדת להרגיע את הדבורים (ואת עצמה), מקבלת הצצה לחייהן המרתקים של הדבורים, ולומדת על סוגים שונים של דבש. משם היא ממשיכה לשעת החליבה בכפר הרא"ה שבעמק חפר. ערן יעקבס, בעל המחלבה, מציג לה את עבודת החליבה המודרנית, אבל היא מתעקשת לחלוב "כמו פעם".

בבאר יעקב יעל מגלה את עולם פרחי המאכל – פרחים שהם גם יפים וגם אכילים. המגדל שמעון מזרחי מספר על שלל הפרחים הראויים למאכל, על שיטות הגידול העכשוויות ועל הפופולריות של השימוש בפרחים בקרב שפים מובילים בכל רחבי העולם. היא מבקרת במכון וולקני העוסק במחקר חקלאי, ושם היא פוגשת בפרופ' שנאן הרפז, סגן מנהל מינהל המחקר החקלאי, ממנו היא לומדת על השבחת פירות וירקות. בהמשך היא מגיעה לשדה תות הכולל 60 זנים שונים, ולומדת על שיטות הדברה ביולוגיות, העושות שימוש באויבים טבעיים של המזיקים. משם היא קופצת לנמל אשדוד ויוצאת לים הפתוח, לגלות עוד פרטים על עבודה בחקלאות ימית. היא פוגשת את נעם מוזס, מנהל תחום חקלאות ימית במשרד החקלאות, והוא מספר על גידול של דגים במי ים. ההרבייה עצמה נעשית במכונים שונים ביבשה, ומאוחר יותר הדגיגונים מוחזרים למתקני גידול. את דגי הדניס מגדלים בכלובים צפים, גמישים וניתנים לשיקוע בזמן סערה. יעל מאכילה את הדגים (על יבש) ומבינה שאין לה ברירה אלא לקפוץ למים. היא מקנחת במרכז ההדרכה הבינלאומי שבקיבוץ שפיים, אליו מגיעים משתלמים ממדינות מתפתחות, וכחלק ממדיניות הסיוע של מדינת ישראל לומדים על חקלאות בתנאי מדבר ועל השקייה, על משק החלב ומשתלות.

עופר זקס, מנהל מהרכז לשיתוף פעולה חקלאי בינלאומי, מכיר לה את המשתלמים מאפריקה שהגיעו כדי ללמוד את שיטות החקלאות הישראליות המתקדמות.