שישי, שבע בבוקר שעון ברלין. בדיוק חלמתי על תל-אביב, שוב החלום הזה שבו כיכר דיזנגוף מתפוררת והז׳קט השחור שלי נשאר שם. הצלצול של האייפון מעיר אותי ברגע האחרון במנגינת נבל נעימה, והסימן האדום שעל אייקון הווטסאפ מראה 342 הודעות שלא נקראו. הפסיכיות האלה שוב קשקשו כל הלילה, ועכשיו אני צריכה לקרוא את כל השטויות שלהן. כבר שמתי את הקבוצה על Mute כי באמת שאין לי כוח לצלצולים החוזרים ונשנים. השם של הקבוצה עוד נשאר מהערב האחרון שלי: ״בראנצ' בבראסרייי״. נראה כאילו עברו עשר שנים מאז ולא עשרה חודשים.

חושבת על זה שזה מדהים ומטורף עד כמה הווטסאפ, שיצא לאוויר העולם הווירטואלי ב-2009 כאפליקציה שמאפשרת לכל משתמש לפרסם סטטוס לגבי עצמו, ומאוחר יותר חילץ אותנו מארץ האסמסים המסורבלים והיקרים לממלכת הווטסאפ והאמוג׳י, הפך לחלק כל כך מרכזי בחיי היומיום שלנו.

ב-4 שנים האחרונות הווטסאפ שלי מפוצץ בהודעות מקבוצות מטרידניות יותר ופחות של החברים מהלימודים, המשפחה, האלה שעשיתי איתם את הפרוייקט ההוא לעבודה, ואפילו החברים מהפלוגה בצבא. אבל אין ספק שמעל כל הקבוצות כולן, האינטרקציה המרתקת ביותר מתרחשת בתוך קבוצת ״החברות״. באחת הפכו רכילויות בתי הקפה והברים, לממוסגרות בתוך ענן וירטואלי, בו אפשר לדפדף ולמצוא, שחור על גבי לבן (או על כל רקע אחר שבו החלטת לקשט את הצ׳אט), את כל מה שקארי בראדשו וחברותיה רצו לומר על המסך הקטן ומעולם לא העזו.

מכינה נס שהבאתי מהארץ עם חלב סויה מהאורגנית שמתחת לבית, פותחת את המק ושמה גלגלצ. הגשם בחוץ עושה לי חשק להישאר בבית, קור אימים וגם ככה אין היום משמרת ולא בא לי לדבר אנגלית.

הודעה אחרונה ב-5 בבוקר (6 שעון ישראל). אלה, ברור. מלא שגיאות כתיב, בטח שוב הלכה לישון שיכורה.

״אעאעאעאע אני מתחרפנתתתת לילט״

גוללת אחורה קצת, שברי מילים חולפים על הצג: ״שעיר איכס״; ״וודג׳ פרום הל יש לה זאתי״; נסיכה אמיתית״; ״הצילו ג׳וק ענק אני כלואה בחדר שינה״; ״די די אני מתהההה״ ומלא מלא ״חחחחחחחחח״...

מה לכל הרוחות הלך שם הלילה?

אור היא עורכת הדין של החבורה. אקטיביסטית שמאלנית, שבזמנה הפנוי כותבת עבורנו מכתבי איומים לכל מיני מעסיקים מרושעים שלא משלמים לנו בזמן. אותי היא קצת משעממת, המשכתי לגלול.

הופה.. הנה זה נהייה מעניין:

לאלה יש מאהב? מה פספסתי? אלה חיה עם ערן כבר 7 שנים, הם הכירו בצבא והיה ברור לכולם שהם אוטוטו מתחתנים.

אני הולכת למקרר, מוציאה את הקנקן של החליטה שהכנתי אתמול ומגלגלת לי סיגריה. חזרתי לעשן מאז שהגעתי לפה והנה, הטבק שקניתי לפני רק 5 ימים כבר עומד להסתיים.

לא ברור לי למה דניאל עברה לצפון. כאילו, כן ברור לי, העיר חנקה אותה והיא לגמרי התמכרה ליוגה ולכל השיט הטבעוני הזה אבל אין לי ספק שהיא מרגישה שם הכי לבד. אבל יו, מה קרה שם עם אלה והבחור?

אני מחייכת. ומתגעגעת. עוד שאכטה.

מבין כל הבנות, אלה ואני הכי קרובות. לא ברור לי למה ואיך היא לא סיפרה לי על ״הנסיך״ הזה. אבל תכלס אני לא מופתעת, היא תמיד הייתה מהמתהוללות, עוד לא ממש מצאה עבודה, חיה על חשבון אבא שלה וערן, הולכת כל יום לפחות לשתי מסעדות, שותה מלא יין וחוזרת הביתה לפנות בוקר. לא מבינה איך הוא לא זרק אותה כבר.

החליטה כבר נגמרה וכבר עישנתי 3 סיגריות. אני מוצפת געגוע לחברות שלי. בא לי סקייפ אבל אני מפחדת שזה ירגיש קרוב מידי. אני נזכרת בתערוכת גמר של מיה בשנקר שהייתה קצת לפני שנסעתי, ואני מתמלאה בגאווה על איך שהיא בנתה את עצמה כמותג מצליח וכמה עבודה היא מקבלת לאחרונה.

ואווו. נטלי. לא חשבתי עליה מלא זמן.

אח של מיה גר מעל נטלי.

אני נושמת לרווחה ומנקה את הדמעות מצדי העיניים. לא ברור אם דמעות של צחוק או עצב, אבל אני חייבת אוויר. יורדת למטה למאפייה החדשה וקונה לי את הגרנולה שאני אוהבת. מתה לדעת מה קרה שם עם אלה והנסיך, בא לי לתרגל יוגה עם דניאל, מתחשק לי לבוא לארוחת ערב אצל מיה ואריאל, לפתוח יין טוב ואחר כך לצאת לאיזו הופעה מגניבה. חוזרת לדירה שלי וממשיכה לקרוא.

פאק. לא מאמינה שלא הייתי שם. הם באים לברלין עוד מעט. אבל זה לא אותו דבר.

:(

גוללת במהירות למטה.

יו.

ממי שלי.

השולחן שלי נראה כמו אחרי פיגוע טבק, וקרני שמש בהירות נוגעות בכפות הרגליים. הלב שלי נקרע בין הרצון להגשים את החלום לגור בחו״ל לבין חיבוק אוהב לחברות, בין לימודי האומנות שלי כאן לבין הרצון לעשות אומנות ישראלית תל-אביבית מקומית, בין הצורך להתרחק מכל הלבנטיניות הזאת לבין הקור האירופאי-גרמני שמסביבי.