מה המזג: גשום
מה נשמע: המון דברים סנטימנטליים.
כמה מילים: כמה ארגזים אולי.
שעות ארוכות של בהייה מהחלון. הבית שגרתי בו
30 קומות יורדת המעלית האיטית שלנו, קומה אחר קומה, ציוץ אחר ציוץ. אנחנו גרים בבניין עם המעלית האיטית בתבל, וכשגרים בקומה ה-30 של בניין שמתהדר במעלית האיטית בתבל, יש המון זמן לחשוב על המון דברים. חלק מהדברים שאני חושבת עליהם במעלית האיטית בתבל היא כמה המעלית איטית, למשל, אבל היום אני לא. היום כל צפצוף הוא מהיר מדי. היום אני רוצה שהיא תיקח את הזמן.
כי המעלית האיטית בתבל היא כבר לא שלי. אני נפרדת ממנה בצער שרק מי שבילה לפחות חצי שעה מחייו במעלית מדי יום יכול לחוש. אני יורדת 30 קומות ועוברת לבית שיאפשר לי הגעה מהירה אל המקרר שלי, אל הספה, אל המיטה. הכלבה לא תצטרך לחכות לפיפי שלושים קומות ושלושים כלבים אחרים, והעצים... יהיה להם ריח.
שעות ארוכות של בדידות עם הכלבה. הבית שגרתי בו
בקומה 23 עוצרת המעלית באיטיות המפורסמת שלה, ולאט לאט מואילה בטובה לפתוח את הדלת לשכנה הזקנה עם הכלב המעצבן. אחד מתחביביה של השכנה הזו הוא להתרחץ בבושם. אני נצמדת לדלת, מנסה לשאוף כמה שיותר אוויר לפני שהתא הקטן ייסגר ואשאר רק אני, ההיא ועננת צחנה כה מוצקה עד שאפשר ללעוס אותה.
למרבה הצער אני נאלצת ללעוס אותה. הזקנה שואלת אותי מה שלומי, כי זה מה שעושים כאן האנשים הנחמדים של שיקגו. אני עונה מבלי לפתוח את הפה. היא לא מתרגשת מזה שהיא לא מבינה אותי. היא חירשת במילא. אבל לא אכפת לי. זו הפעם האחרונה שאני רואה את הדברת הזו, עם בושם או בלי. מחר אנחנו עוברים דירה, עוזבים את המקום שבו צחקנו, בכינו, בהינו וגדלנו בארבע השנים האחרונות, הבית היחיד שהקטנה שלי מכירה והמקום שממרומי מגדל השן שבו, למדתי להכיר ולאהוב את שיקגו.
כאן זה התחיל
כשמזדקנים, כל שינוי מרגיש גדול, אני חושבת לעצמי בפאתוס בקומה ה-18, כשהמעלית עוצרת שוב. הכלבה שלי נעמדת על ארבע כדי לרחרח את הבחור שנכנס. תמיד יש לו עוגיות לכלבים בכיס, לבחור הנחמד הזה, כי הוא אוהב את כל הכלבים בבניין. הכלבה מנשנשת חטיף וממשיכה לחכות בסבלנות עד שהדלת תפתח שוב והיא תוכל לצאת להשתין. לפעמים זו נסיעה שאורכת נצח עבורה. החל ממחר אוכל פשוט לפתוח לה את הדלת. הגיע הזמן לשאוף קצת אוויר צח, אני מזכירה לעצמי, חיים באקווריום זכוכית לא יכולים להיות טובים לאורך זמן.
טעימה מהבית החדש. להתראות מעלית, שלום מדרגות
אבל הנוף, הוא הנוף. הנוף עוצר הנשימה שהוא התפאורה שלנו בארבע השנים האחרונות. האם האפשרות להשקיף על שיקגו מלמעלה גרמה לי לאהוב אותה יותר? אני תוהה, בעוד המעלית מזדחלת במורד הקומות, האם היכולת לראות מקרוב את מופעי האוויר, הזיקוקים, תופעות מזג האוויר והארכיטקטורה האדירה קירבו אותי לעיר? או שמא הבידוד בקומה השלושים גרם לי לאהוב אותה בלי המכוניות, האמבולנסים ומשאיות הזבל?
זה יהיה הנוף בבית החדש
המעלית נעצרת כדי לאפשר לזוג היפה מקומה 8 להכנס. הם מחזיקים ידיים, אני רואה. חמודים. "אז לאן אתם עוברים?" שואל אותי הבחור הגבוה והחבר שלו מתלטף עם הכלבה. אנחנו לא עוברים רחוק. רשמית, אנחנו נשארים בשכונת לייקוויו המקסימה שלנו, עוברים כמה בלוקים מערבה. מתרחקים קצת מהאגם, קצת מהרוח, קצת מהנוף. מוותרים על הבריכה בבניין, לטובת בריכה מתנפחת בחצר. אחרי הכל אנחנו עדיין בשכונה, אותו מיקוד, אותה בלורית שיער. אנחנו לא הולכים לשום מקום. הקשר שלנו עם שיקגו יישאר חזק ואולי יהיה חזק מתמיד, עכשיו שנוכל לנשום אותה מקרוב, אבל הוא ישתנה, ללא ספק.
אבל ככה זה נראה בינתיים
בקומה ראשונה כל הג'מעה נשפכת החוצה מהמעלית. לולה ואני נשארות מאחור עוד רגע, רק כדי לזכור את התחושה. בימים כתיקונם אני מנצלת את המעלית כדי לקרוא את המייל שלי ולהתקשקש עם השכנים, אבל הפעם רק רציתי לגעת בקירות עוד רגע, לחרוט את החוויה על לוח לבי.
בעוד 4 שעות יהיה לי בית חדש, וקשר חדש ומסקרן עם העיר האהובה שלי. ואני יודעת שלרגע, רק לרגע, כשכל הארגזים יתפנו מהדירה, נישאר רק שתינו, שיקגו ואני, להתחבק. המשך יבוא.
ובמקרה שרציתם לבוא לבקר, אתם תמיד תמיד מוזמנים. אם כי אני לא מתחייבת שתרצו לעזוב:
