לא מזמן נסענו צפונה למפגש משפחתי.

כהרגלנו, חיפשנו משהו לעשות בדרך: טיול קצר, עצירה בצד נחל, ביקור במעיין, או עוד נקודת עניין שאפשר להעביר בה שעתיים ממלאות עם הילדים.

הבחירה נפלה על עין מודע ועין שוקק, שלאחרונה הפכו חלק מפארק המעיינות החדש שבעמק בית שאן. במילים אחרות: הדבר העיקרי שחדש במעיינות הוא שעכשיו קוראים לזה פארק.

עין שוקק. היה אחלה מקום בטבע לצנן את הראש

כחלק מהמיתוג-מחדש שעברה המועצה האזורית בקעת בית שאן בשנים האחרונות – כן, מתברר שמועצה אזורית זה משהו שצריך מיתוג – שונה שמה למועצה האזורית עמק המעיינות.

השם דווקא מתאים: באיזור נובעים כמה מהמעיינות היותר-שווים בארץ - מבחינת הספיקה ואיכות המים הנובעים תחת הגלבוע.

פעולה נוספת שנקטה המועצה בשיתוף גופים רבים היא הקמת "פארק המעיינות". גם פה מדובר באקט מיתוגי-שיווקי יותר מכל דבר אחר. נכון, נעשו עבודות שילוט ונכבשו שבילי אספלט צרים, אבל באופן כללי לא נעשו כאן עבודות פיתוח של ממש, למרבה המזל. כלומר: לבד מכמה חפירים, שנחפרו כדי למנוע כניסה של רכבי שטח (לכאורה, ללא האישורים הנדרשים), לא "טחנו" את השטח יותר מדי כדי לאלץ שם "אטרקציה", אלא האטרקציה היתה ונשארה פה תמיד, ורק הסדירו אותה למען המיעוט המשלם מן הציבור (להבדיל מהמיעוט והלא משלם, לפחות על פי הדיווחים המרגיזים על קיבוצניקים מהאיזור, שדווקא מגיעים עד למעיינות עצמם ברכביהם הפרטיים).

ההגעה פשוטה ביותר: יש שילוט טוב, ומספיק לדעת שהפארק הכמו-חדש ממוקם סמוך לגן השלושה (הסחנה). בפעם שעברה הגענו מכיוון קיבוץ רשפים עד המעיין עצמו, אבל בירור נוסף באינטרנט העלה שהדרך חסומה לכלי רכב. לפיכך, כעת צריך להקיף את הסחנה מימין, לנסוע קצת לאורכו, ולהגיע למגרש החנייה הגדול שהוכשר כאן, הרחק מהמים.

ללא תשלום - רק ברגל

היציאה מהאוטו היא סוג של כניסה לתנור: חם מאוד, יבש מאוד, השמש קופחת.

הגענו למבואה של הפארק. עאלק-לובי, בניין ישן שהוסב לקבלת המטיילים, לחנות לממכר כל-מיני, ולפינת השכרת אמצעי התחבורה.

הכניסה למקום היא אכן ללא תשלום, כפי שהובטח כאשר עלה הנושא לכותרות לפני כשנה. אבל, מתברר שזה שלא גובים דמי כניסה לא אומר שבאמת אפשר להגיע למעיינות מבלי לשלם, אלא אם אתם בעניין של טיול מיטיבי לכת, שכן המבואה ממש לא נמצאת מרחק הליכה משני המעיינות. ההרכב המשפחתי - אימא, אבא (אני), ילד, פעוטה וסבתא - לא בדיוק איפשר השכרת אופניים, בטח לא במזג אוויר כזה. את השאטל למעיינות שיוצא כל שעתיים (גם הוא תמורת 20 שקלים לאדם) בדיוק פיספסנו, והילד בכלל לא התכוון לוותר על הנסיעה ברכב החשמלי, אותו "קלאב קאר", מעין רכב גולף בלתי מרגש, שמוצע כאן להשכרה. 160 שקל לשעה וחצי ל-4 אנשים.

ללכת קילומטרים ברגל בחום הזה? יש מי שנאבק בהחלטה

לזכות מפעילי האתר ייאמר שכבר בכניסה אמרו לנו שאין טעם לנסות להגיע גם לעין מודע בפרק זמן כה קצר. שעה וחצי הספיקה לנו בדיוק לנסיעה המפותלת לעין שוקק, המעיין הקרוב מבין השניים, לעצירה קצרה - טבילה, תה, קפה, מילוי מים מהנביעה - ויאללה ילדים, להתלבש, נוסעים חזרה (שלושה קילומטרים לכל כיוון).

דווקא נקי פה

על עין שוקק עצמו אין לי מה להוסיף מעבר למה שכבר נאמר בעשרות מקומות. מה גם שעכשיו, כשיש למעיין משרד יחסי ציבור צמוד, הוא לא צריך אותי. בצהרי אותו יום שישי לא היה צפוף, אבל היו במקום לא מעט אנשים: משפחות אחדות, זוגות צעירים, קבוצת בני נוער כחולי חולצות (שהגיעה ברגל), וגם חבורת מטיילי טרקטורונים שידעה לספר שהיא מגיעה לשם זה שנים, לפחות שלוש פעמים בשנה, ושזו לה הפעם האחרונה. מתברר שבלילה הגיע לשם פקח, שדרש שיוציאו משם את הטרקטורונים, וגם הודיע להם שאסור לישון שם יותר. ראוי אולי להוסיף שהמקום באמת נקי.

מצד אחד, העובדה שמתחילים לגבות תשלום דה-פאקטו תמורת כניסה לאתר טבע מעניקה למטיילים נושא לשיחה. מצד שני, לא חסרים לי נושאים לדבר עליהם עם אימא שלי, עם הילדים שלי, ואפילו לא עם אמא שלהם. בטח לא בטבע.

בחרתי באפשרות השנייה. הנסיך, שעוד טבל במים האלה בבטן אמו, שיחק במים הרדודים, אבא וסבתא ישבו לקשקש בצל על כוס קפה, ואז, תוך כדי שיחה, נופל לי האסימון: הנורא מכל הוא לאו דווקא האי-צדק החלוקתי (עניין חשוב בפני עצמו) והפרטת נכסי הציבור. מה פתאום. הכי נורא זה מחיקת התחושה של ביקור בטבע, והחלפתה באשליה שמדובר במוצר. זהו, עין שוקק הוא כבר לא פינת חמד בטבע, אלא מוצר. בדיוק כמו מצלמה, נעליים או גבינת קוטג'.

הקהל משתמש במוצר. העיצוב טבעי אוריגינל

המעיין כבר אינו נחלת הכלל, משהו שקיבלנו מהעולם - או מאלוהים, אם תרצו - וכבר לא משהו שיש לנו אחריות כלפיו, או שלפחות צריכה להיות לנו. הרי לכל מוצר אמורה להיות אחריות יצרן. גם אם (עדיין) לא בנו כאן בריכת שחייה של ממש, כמו בגן הלאומי מעיין חרוד - מרגע ששילמת זו בריכת שחייה ככל הבריכות, רק בעיצוב טבעי.

חזרנו למבואה, החזרנו את הרכב, אספנו את הפיקדון, והמשכנו צפונה.

אם שמים לרגע את האידיאולוגיה בצד, אין מה לומר נגד חוויית האינסטנט-מעיין שהנפיקו פה אנשי העמק. יפה, מסודר, מסביר פנים, יקר. במישור העקרוני הפארק פתוח לציבור (גם זו שאלה שעדיין מונחת לפתחו של בג"ץ), אבל בפועל, לא המעיינות פתוחים, אלא הארנק. בשורה התחתונה? לא שווה את הכסף. תמורת סכום כזה עדיף להיכנס למעיין חרוד, לסחנה, או לוותר על הכל ופשוט לנסוע לכנרת.

מהנהלת פארק המעיינות נמסר:

"פארק המעיינות הוקם בידי ממשלת ישראל וגופים שונים במטרה לשמור על הטבע, הסביבה והמעיינות עבור הציבור הרחב, ולמען הדורות הבאים. מאז פתיחתו הרשמית של הפארק בתחילת השנה נמנעת הגישה לכל רכב פרטי באשר הוא".