הולך ומסתיים הזמן הצהוב.
במבט ראשון, התבאסתי כשראיתי לפני כמה שבועות שתומר מירום, בבלוג פה ליד, "גנב" לי את הנושא שרציתי לכתוב עליו - הפריחה הצהובה בכל - ולא זו בלבד, אלא גם את הכותרת "הזמן הצהוב". במחשבה שנייה, הבנתי שכנראה מדובר בכותרת שחוקה, ובעיקר שזה דווקא נחמד שאפשר להעמיק בזה קצת.
ובכן: לא הכל טוב בזמן הצהוב.
מומחה גדול לאקולוגיה אני לא (ובעצם אני לא מומחה גדול לשום דבר), אבל בתור מומחה קטן אני יכול להגיד שהמרבדים הללו לא פורחים באיזורים טבעיים, ובעצם הרומנטיקה הנהדרת של השדות הפורחים בצהוב בצדי הדרכים, לא כל כך נהדרת.
לא במקרה הוזכרו צדי הדרכים כמקום שבו פורחים השדות בצהוב, ועוד פחות במקרה הוזכרו "מורדות סוללות העפר הקטנות שתוחמות את הנתיבים", כמקום פריחתה הבאמת יפה של השיטה. בשמורות הטבע לא תמצאו מרבדים כאלה כמעט. הקרקע במקומות אלה נקראת בעגה המקצועית "קרקע מופרת". עוד מונח שכדאי להכיר בהקשר זה הוא "צומח מעזבות". חרציות, חמציצים, ואחרים נמנים עם הקבוצה הזו. השיטה היא כבר מין פולש של ממש. כך גם טבק השיח, עוד צהוב (רעיל ובר עישון) שרואים בכל מקום. מעניין למה כל-כך הרבה מהם דווקא צהובים.
בעיניי, שדה עם מגוון פרחים הוא גם הרבה יותר יפה, אבל זה לא רק עניין של אסטתיקה. התפישה הקבלנית, על פיה אין בעיה לבצע כל מיני עבודות מכיוון שלאחר גמר העבודות שב ומכסה הירוק את האדמה, היא מסוכנת לטבע הישראלי המצוי - כך נכתב שוב בעיתוני סופהשבוע - תחת איום של ממש. ראוי להזכיר שלאחר הרס בתי גידול, מינים פולשים הם הסיבה הראשונה להיכחדות מינים בטבע.
כך או כך, הצהוב עוד בכל, פרפורים אחרונים של פריחת האביב. תזכורת לכך שהמקום הכי שווה לטייל בו הם השדות ליד הבית. היזהרו מנחשים.
