תחילת מרץ 2011, אודאיפור, רג’סטאן

הצטרפתי לשתי ישראליות שהולכות לאיזה כפר של בעלי מלאכה מסורתיים מחוץ לעיר. קבענו להיפגש בבוקר ליד הגשר שמעל האגם. אכלנו ברחוב סמוסה חריפה מאד, שתינו צ’אי קטן ואכלנו מוזלי עם פירות. לא מיהרנו לשום מקום. היה נפלא. לא רק אני הצטרפתי, היינו שישה, כולל חברתי יעל. כשהגענו התברר שזה לא באמת כפר, אלא מוזיאון פתוח. ליד הכניסה הופיעו להקות מחול ומוזיקה, שהיו מעולות. בהמשך ישבו אמנים שונים המייצרים ומוכרים את מעשה ידיהם. פסלים, כדרים, אורגים, הכל בשיטות מסורתיות. היה ממש מעניין להתבונן וללמוד, אלמלא היוצרים היו יושבים לך על הכתף ומנסים למכור לך דברים כל הזמן. זו לא אשמתם, אף אחד לא עובר שם.

במרחב היו מפוזרים בתים מסורתיים ממחוזות ומתקופות שונות בהודו. בקתות קש, בוץ, במבוק, עץ, אבן, וכל שילוב אפשרי ביניהם. היתרון של הודו הוא שהחלק המסורתי בה חי וקיים. בעלי מלאכה מסורתיים עדיין מייצרים ומוכרים את מרכולתם. בכפרים עדיין גרים בבקתות קש. אני מתעניין בבניה מחומרים טבעיים, וכאן היו דוגמאות מעולות שעוד לא יצא לי לראות. את האחרים זה לא כל כך עניין, אז המשכתי לבד. היה מרתק לראות את הפשטות והחוזק של בניה בלי חומרים תעשיתיים או מיובאים, את החלוקה של המרחב הפנימי הקטן, את איזון הטמפרטורה ועוד דברים שלא אלאה אתכם בהם. בחוץ היה חם.

מוזיאונים הם דרך קצת משונה ללמוד. מצד אחד, וזה בולט בעיקר במוזיאונים היסטוריים, הפריט שלפניך מנותק מכל הקשר. אתה לא רואה מי השתמש בו ואיך, מי ייצר אותו, מה היה מקומו בחיי היום-יום וכו’. מצד שני, אפשר למקד את תשומת הלב בדבר, ולבחון אותו לעומקו. להתבונן בו. זה משהו שאנחנו כמעט לא עושים אותו ביום יום. מעניין איך היה להיכנס ממש לבקתה של משפחה מסורתית.

http://www.youtube.com/watch?v=2CBS0A1c0hA

כבר התרחקתי מאוד, וכולם בטח מחכים לי משועממים בכניסה. שמעתי קולות מהמסעדה, אבל אלה לא היו הם. הודי זקן עם שפם גדול סימן לי עם היד. הוא אמר שחברה שלי חיפשה אותי, ואז נסעה על אופנוע. לא הבנתי. ניסיתי לדובב אותו. הוא בקושי דיבר אנגלית. הצלחתי להבין שקבוצה של ארבעה נסעה, ובחורה אחת נשארה ואז נסעה על אופנוע. זה לא הגיוני. אם זו יעל, למה היא לא חיכתה לי? למה שהיא תעלה על אופנוע זר? הטלפון לא פעל.

גם השומר בכניסה מילמל משהו דומה. לא ידעתי מה לעשות. אף כלי רכב לא היה שם, והעיר רחוקה. לא הרגשתי ולא חשבתי שום דבר מסויים. הודיתי להם ויצאתי ברגל. כעבור כמה עשרות מטרים חלפתי על פני גן אירועים, והודי במדים ושפם עצום סימן לי עם היד. הוא אמר שחברה שלי חיפשה אותי, ואז הלכה לכיוון הכפר. אוקי, מה עכשיו? חזרתי לכיוון הכפר. לא עברה דקה ואופנוען עם שפם קטן עצר לידי ואמר שהחברה שלי כבר בעיר. הודו זה מקום משוגע. התחלתי ללכת לכיוון העיר.

אופנוע עבר ועליו גבר מוסלמי בכיפה, זקן וגלימה לבנה, ומאחוריו אשה שבקושי אפשר לראות את העיניים שלה. הם היו משועשעים לראות אותי. צעקתי "אודייפור?” והם הנהו. איך היא השאירה אותי פה לבד. ואנחנו עוד חברים מהארץ. מילא הישראלים האחרים, אני לא מכיר אותם. אם היא נשארה לבד לחכות לי, למה בסוף נסעה? מה היא חשבה שיקרה? אני הייתי מחכה לה. זה מה שחברים עושים! טוב, מזמן כבר למדתי לא לצפות לשום דבר. ומזל שעכשיו אני יודע בדיוק מה טיב היחסים בינינו.

הכביש היה ריק. בין הגבעות הצחיחות השתרעו אחוזות גן מוקפות בחומה גבוהה ונעולות בשער ברזל. בחלקן היו שדות קטנים ובהם תלמים ירוקים. הדרך הגיעה לאגם, והתפצלה ימינה ושמאלה. מימין הייתה משפחת פועלים שהניחה אבני שפה לכביש. זכרתי אותם, ופניתי לכיוון. בנאי הדרכים עובדים עם כל המשפחה יחד. הגברים שפופים ומחורצים, הנשים רזות ועטופות בסארי צבעוני. אין כמעט כלי עבודה, הם עובדים בידיים. הנשים חזקות מאד. פעם ראיתי אשה קטנטנה מחזיקה על הראש סלע במשקל חמישים קילו. הילדים חצי עירומים, יושבים על ערימת החול ומשחקים, מאובקים כמו כל השאר. לעתים רואים אשה מיניקה.

ילד קטן עודד עדר עזים לטפס על אי קטן באגם. הלכתי לאורך הגדה ברגשות מעורבים. כיפותיה הלבנות של העיר נצצו מעברו השני של האגם הבוהק. הלכתי לאט, מנצל את צלם המועט של העצים. הסתובבתי לשמע כל מנוע, אך אף ריקשה לא נראתה באופק. צעקתי לשני גברים צעירים באופנוע "אודייפור?”, והם הנהנו ועצרו לפניי. העיר הייתה רחוקה מאד. הם נראו בסדר גמור. עליתי מאחורי השני.

הרוח ציננה את פניי הלוהטים. האגם נפרש במלוא הדרו. הנהג הציג את עצמו, ואני את עצמי. הוא בן 20, בהחלט בן המעמד הגבוה. הוא היה עדין ונעים, לבוש יפה, אנגלית טובה. הוא שאל אם יש לי חברה וסיפר שהוא מחפש חברה אנגליה. שאלתי למה לא הודית, והוא הסביר שהוא רוצה חברה אנגליה ואשה הודית. חשוב להתחתן עם הודית, אמר, כי היא מבינה את התרבות שלו. שאלתי אם חברה לא צריכה להבין את התרבות, והם צחקו. דיברנו על היחסים שבינו לבינה אצלי ואצלו. הוא סיפר שהיו לו כבר חברות הודיות. יש דברים שאפשר לדבר עליהם עם כל אדם. הוא הוריד אותי בעיר העתיקה. אמרתי לו שאם אפגוש אנגליה שמחפשת חבר, אדע למי לשלוח אותה. צחקנו.

החדר בגסט האוס היה נעול. התיישבתי במרפסת וכתבתי. יעל הגיעה. היא לא ידעה איפה אני, וכעסה מאוד. מסתבר שההודים במוזיאון אמרו לה שהלכתי והשארתי אותה לבד.