סוף פברואר 2011. האוטובוס מפושקר עצר בכניסה לג’ודפור, רחוב חולי סואן ומאובק, הרצוף שלוליות ביוב ובסטות מרופטות ועלובות לסירוגין. זינקנו לאחורי האוטובוס לקחת את התיקים והנפנו אותם על הגב. החלפנו עם הסטודנטים ההודים מהאוטובוס כתובות מייל, ילדים קטנים ונהגי טוק-טוק התגודדו מסביבנו והסתכלו. דרכתי על קקי של פרה וכולם עשו "אוי". נפרדנו בלבביות מסטודנטים, הילדים איבדו עניין, אך נהגי הטוק טוק נשארו. לא ידענו לאן אנחנו הולכים, מלבד ההמלצה של הקוריאני שישב ליד יבגני. הוא סיפר שבג’ודפור צולם סרט קוריאני מפורסם, ומאז הפכה לאתר עליה לרגל. מסתבר שגם לקוריאנים יש גסט-האוסים משלהם, והוא הולך לאחד מהם.

(הסבר קצר – טוק-טוק הוא מין תל אופן ממונע שמולבש עליו כלוב מתכת רעוע ופתוח לכל הכיוונים. הנהג יושב מקדימה, מעל מנוע של מכסחת דשא אותו הוא מתניע עם כבל ידני. על הספסל מאחוריו יכולים לשבת בצפיפות שלושה תיירים או עשרה הודים. זו גירסת שנות האלפיים של הריקשה, שייתרונה העיקרי הוא היכולת להשתחל בסימטאות או לנסוע על אותו נתיב יחד עם עוד טוק-טוקים).

דילגנו מעל השלוליות אל המדרכה, ואני ניגבתי את הקקי מהסנדל. בעוד אנחנו מנסים להתלבט, נאלצנו להדוף הצעות מכל הכיוונים. “20 רופי!” לא, תודה. “גסט האוס זול! 200 רופי ללילה!”. לא, תודה. התחלנו ללכת הרחק מהם. לא עבר רגע וטוק טוק צפר משמאלנו. “30 רופי!” לא, תודה. צפירה מימין -”15 רופי!” לא. אנחנו הולכים, והם נוסעים מסביבנו . לכולם היו שומות במקומות משונים. הבנו שאנחנו בכיוון ההפוך, וחזרנו לכביש. אנחנו הולכים לאט ובנחישות, ושלושה טוק-טוקים מזמזמים מסביבנו. “גסט האוס?” לא. ביפ! “לתחנת הרכבת?” לא! התיירים האחרים מהאוטובוס כבר התאדו, היינו הטרף היחיד.

פתאום יבגני הבריק – אם נעבור לצד השני נהיה נגד כיוון התנועה, והם לא יוכלו לעקוב אחרינו. הסתכלנו ימינה ואז שמאלה, והשתחלנו בין נחיל כלי הרכב המשונים עד לצד השני. ביפ! “מחפשים מסעדה?” לא, תודה! זה לא עבד. נמלטנו אל בין הדוכנים, והם במקביל על הכביש, נגד כיוון התנועה, אורבים לנו, מחכים שנצא. ביפ! "עשרה רופי!" לא ידענו איפה יש גסט האוסים, אם הם קרובים או רחוקים, או מה אנחנו רוצים. רק דבר אחד ידענו – יש לחמוק מכנופיית הטוק-טוקים.

מרחוק ראינו את הרחוב הראשי, הסואן באמת. כשנגיע אליו ניעלם בתוך התנועה. נותרו לנו עוד כמה עשרות מטרים, אותם הלכנו עם הראשים באדמה. הגענו אל הצומת. הבטנו שמאלה למעגל תנועה. הבטנו ימינה, ולרגע העולם עמד. עשרות הודים עם שפמים הביטו בנו כאחד. עשרות טוק-טוקים עמדו שם בשורה. הגענו לקן שלהם. מכאן לא נימלט. הולכים לקוריאני. משמאל שמענו צפירות מוכרות. “כמה זה ל...?” ביפ! “שלושים רופי". “עשרים". “אוקי, תעלו". הנהגים צעקו בהודית, אבל אנחנו כבר היינו הרחק משם. הטוק-טוק החליק לתוך סמטאות העיר העתיקה.