בספר "במדבר" מופיעה המצווה 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ', רמז לכך שאין רק צמח אחד שראוי למילויה. בליל הסדר מונח על צלחת הסדר המסורתית מרור במטרה להזכיר לנו את העבודה הקשה בה מיררו המצרים את חיי אבותינו. המרור, כפי שמעיד עליו שמו, הוא ירק מר, ועל כך תוהים ילדינו ושואלים באחת מהקושיות: "מה נשתנה הלילה הזה.... שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. הלילה הזה מרור".

עדות ישראל השונות כוללות מסורות ומנהגים שונים לגבי מהותו של הירק שאותו יש להחשיב כמרור.

מהגינה לצלחת: גלגולו של המרור

חסידים נוהגים לקחת חסה או חזרת חריפה כמרור. אם תקשו ותטענו כי החסה שקונים כלל אינה מרה, אלא מתוקה וטעימה, זכרו שחסת הגינה שמגדלים למאכל, נקטפת בצעירותה כאשר היא עדיין מתוקה. אילולא קטפו אותה והיו מניחים לה להמשיך לצמוח ולהעלות גבעול, הייתם טועמים בה טעם מר מאין כמותו.

אם כך, מהו הצמח הראוי והנכון לעלות על שולחן הסדר כמרור?

הגמרא מביאה ציטוט מהמשנה ומתמודדת בפרשנות לגבי זהותם של הצמחים הראויים לשמש למטרה זו. במסכת פסחים לט', עמוד א', נכתב: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין ובמרור...". כעת נעבור ירק ירק המוזכר בציטוט, ונפרש:

1. חזרת-חסא: חסת המצפן תתאים למטרה זו, והיא גדלה עכשיו בשפע ברוב חלקי הארץ.

2. עולשין: מזוהה עם העולש המצוי, שפורח עכשיו בפרחים כחלחלים בשעות הבוקר. הצמח אינו מוגן ומותר לצאת וללקוט עלים.

3. חרחבינא: מזוהה עם החרחבינה, ממנו ישנם כ-8 מינים הגדלים בר בארץ. לקטו לכם חרחבינה מכחילה, שעליה הטעימים בתחילת החורף מתחילים להיות מרירים בעונה זו. קל לזהות את עלי הצמח, הגדל ברוב אזורי הארץ.

4. מרור: חכמים ניסו למצוא מכנה משותף בין המרורים הללו, ורבי יוחנן קבע: "ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין". במסגרת סימנים אלה, טען חוקר הבוטניקה והזואולוגיה במקרא ובתלמוד פרופ' יהודה פליקס, ניתן לכלול צמחים רבים בעלי מיץ חלבי (שרף) ועלים מרים, שצבעם אפרפר מכסיף.

השומרונים משתמשים ב "חסה רותמית" בתור מרור.

מעניין לציין כי בעדות אשכנז נהוג לאכול את החזרת (חריין - שורש מר וחריף) כמרור, נוהג שלדברי פרופ' פליקס אין לו סימוכין בכתובים. מדובר בצמח חריף ולא מר ומפאת חריפותו אין אפשרות לאכול ממנו כזית בכדי לקיים את המצווה.

הנוהג נולד במזרח אירופה, באזורים שלא סיפקו צמחים בעלי עלים ירוקים בעונה זו של השנה. היום משתמשים רוב הישראלים בחסה רגילה, ויש אשכנזים הנוהגים כמנהג אבותיהם ואוכלים חריין. מי שמבקש להיות מקורי ושורשי, מומלץ שייצא לשדה או לגינה ללקט את העלים הללו: חרחבינה, מיני מרור או עולש זמינים כולם בטבע.