הזמנו מקום באוטובוס שינה מדלהי לפושקר, יציאה בשמונה וחצי בערב והגעה בשש בבוקר. נקודת היציאה בדלהי הישנה היתה מדמנה מלאה באנשים שלא ברור מה הם עושים. היה חשוך וריח עז של שתן עמד באוויר. הצטופפנו ליד המשרד הקטן של הכרטיסן. כתב היד שלו נמרח, ואף אחד לא הצליח להבין איפה דרגשי השינה שלנו.


כשעלינו היה האוטובוס ריק, אז פשוט התיישבנו. האוטובוס איחר, עמד שעה, נסע כמה דקות דרך נחיל כלי הרכב המשונים ועצר במדמנה אחרת לעוד שעה. על הגג העמיסו ברעש סחורות עטופות בשקי יוטה לגובה של שני מטר. בכל תחנה עלו נוסעים והעבירו אותי מקום, כך ארבע פעמים. הודיתי לאלוהי המטיילים ששלח אותי אתמול לתופרת להכין את הפנימית לשק השינה, שאוכל לפרוש על כל מזרן מטונף שיינתן לי.

בצד אחד של האוטובוס היו דרגשי שינה ליחיד, ובאחר זוגיים, בשתי קומות. כל דרגש נסגר בחלון זכוכית כהה ובוילון, והיה בדיוק בגודל של אדם ממוצע. לראשונה בחיי שמחתי על מימדיי הממוצעים שהספיקו בדיוק כדי לפרוש את הרגליים מלוא אורכן. ההתנהלות בחלל צר שכזה דורשת תבונה מסוימת. ההודים, שהיו רוב הנוסעים, בטח רגילים לזה מהבית ונראו נינוחים. חלק שתקו, חלק פטפטו, אחרים שיחקו בפלאפון או בפלייסטיישן.

בתא הזוגי ליד יבגני נכנסה משפחה צעירה - שתי נשים וגבר בני גילנו, ילד כבן שלוש ותינוק. מהרגע שעלו לאוטובוס, ובטח גם לפני ואחרי, הם לא הפסיקו לצחקק, כולל הילד. הם נראו כל כך רעננים ושמחים ביחד, שלא יכולנו שלא לחייך גם. הם ישבו בחלל הזעיר כבתוך סלון ביתם, שיחקו, צחקו, אכלו ענבים ושתו צ’אי שהביא הגבר מעגלות הרוכלים בכל פעם שעצרנו.

כבר בסוכנות הנסיעות בדלהי חברנו לישראלית מבוגרת שגרה ליד דרמסאלה, מרכז גולים טיבטים ומעוז הישראלים. שאבנו ממנה ביטחון ולמדנו הרבה. היא נסעה לבקר חברים ישראלים שגרים בפושקר, ולקחה לעצמה תא זוגי. נראה שהיא מסתדרת. מסיבה שאינה ברורה החליט הנהג להיכנס לעיר דרך הכפרים ולא באוטוסטרדה. היה מאוד יפה ובדיוק גם עלתה השמש, אבל מה, בכפרים חוטי החשמל נמוכים והאוטובוס גבוה. בכל פעם היו כמה מעוזרי הנהג הרבים יורדים לכוון אותו בשפה דחוסה ומתגלגלת. אולי עוד אחד היה על הגג להגביה את חוטי החשמל (לא הייתי לגמרי ער). הגוף הסתגל למצב באורח פלא. 15 שעות שכבתי בתא הזערורי ולא התעורר שום כאב, רעב, צמא, או כל צורך גופני אחר.



בעשר בבוקר, אחרי יותר מ-12 שעות נסיעה, עצר האוטובוס בעיר הגדולה לפני פושקר ופרק את ההודים ואת הסחורות. זו היתה רחבת חול רחבה ובה פזורים בערבוביה אוטובוסים ואנשים מאובקים, חלקם ישובים על שרפרפים ושותים צ’אי תחת בד המתוח על ענפים. החבילות מהגג נפרקו ברעש ולאחר מכן נותרנו לעמוד עוד שעה ארוכה. ירדתי להשתין בתעלת הביוב החפורה בצד המגרש. ילד כבן עשר הגיע עם אגודת זרדים, ציווה עלינו לצאת וטאטא את החול מרצפת האוטובוס. ידידתנו, שמאסה במריחת הזמן, הלכה לחפש את הנהג ומצאה אותו מתקלח. היא נזפה בו בהינדי והוא עטף את חלציו במגבת וחזר לאוטובוס. עוד קצת נוף מדברי, והגענו לפושקר ב-12 בצהרים.