תיכף נגמרת עונת העלים. כלומר, עלים יש תמיד אבל עכשיו הם צעירים וטעימים במיוחד. בעברית טובה קוראים לזה איבים. די מדהים לגלות כמה מצמחי הבר שלנו אכילים.
יוצא לי לנשנש לא מעט עלים בעונה הזו של השנה. האמת, לא ממש ברור מדוע ולמה, כי בסך הכול אני בנאדם של פחמימות, וחלבונים. אולי זה כל הדיבור הלקטי שמסביב. מעבר לכמה אכילים במיוחד שגדלים בעציצים ובגינה – ברוקולי, פטרוזיליה, שום - כבר יצא לי לנגוס השנה בחרדל ובצנון בר (הייתם מאמינים? טעם של צנון), בכובע נזיר (רק נראה סולידי, חריף למדי), כמובן שבחמציצים ובחוביזה (היא החלמית), ובסרפדים.
והנה סרפד שצילמתי לבד. כמה נחמד
דווקא הסרפד, למרות הדימוי המפחיד שלו, אוחז בטעם משעמם למדי. אז הנה, לביסוס המוניטין של בחור יוצא דופן (זה שאני כבר לא בחור הרבה שנים, זה לא רלוונטי, כן?), ככה אוכלים סרפד:
תופסים את עלה הסרפד מלמטה ותולשים. מקפלים אותו לשניים בדיוק, ובכך סוגרים את החלק הצורב שלו, ובעצם שוברים את שערות הצריבה שנמצאות רק בחלקו העליון של העלה, אותן מחטים חלולות, מיקרו-מזרקים שמחדירים את החומצה הצורבת אל מתחת לעור. עכשיו מקפלים עוד איזה פעמיים, למקרה שנשארה איזו פינה גלויה, מכניסים בין השיניים הטוחנות, ולועסים. בכל אופן היזהרו מהסרפד הכדורי. והטעם? כבר אמרתי - לא משהו, בינינו. מצד שני, אנשים עדיין משלמים בשביל חסה.
אפשרות נוספת היא כמובן לקטוף כמות, לקצוץ לסלט או לעשות מרק – מנה נחשבת בקרב חובבי הז’אנר. הנה מרק הסרפד אצל אורי מאיר צ’יזיק, אושיית ליקוט, ומחבר המדריך המקיף והמוצלח "צמחי בר למאכל". דפדוף מקדמי >>
