פברואר 2011. באמצע הצבא התחלתי לפנטז על להגיע למזרח בלי לטוס. אתם יודעים איך זה – ככל שהרגליים קבורות עמוק יותר באדמה, הראש גבוה יותר בשמים. לתפוס בנמל טרמפ עם יאכטה לתורכיה (חברתי פייג’ עשתה את זה), ואז מזרחה עד סין דרך הקווקז ומרכז אסיה (חברתי גלי עשתה את זה). משם, או מהודו, לחזור עם אניית מטען (אף אחד לא עשה את זה).
טיסה לחו"ל היא כמו שער ב"גולשים בזמן". אתה מגיע לשדה התעופה, עם כל האינטרקונטיננטליה שלו, עולה למטוס ו-הופס! שוגרת למקום אחר. זה לא נראה לך אמיתי. לפעמים אתה מנסה להשאיר את האישיות שלך בארץ – ללבוש בגדים אחרים, לאכול אוכל אחר, לדבר בשפה שונה, לחשוב מחשבות אחרות. רציתי שהטיול יהיה הדרך, שיהיה המשך של החיים שלי, שיתחיל ויסתיים כאן.
אבל יש אוניברסיטה בשנה הבאה, אז התפשרתי על כיוון אחד בטיסה. רצינו לצאת בקיץ הקודם מהארץ ולסיים בהודו, אבל יבגני, שותפי היקר למסע, החליט שגם הוא רוצה ללכת לאוניברסיטה, וצריך פסיכומטרי (נו באמת, יבגני!). בגלל עונות השנה הפכנו את הכיוון. הודו תחילה. התחלנו לגבש את המסלול לפני חצי שנה, לבדוק שבכלל אפשר, ובחודשיים האחרונים ההכנות נכנסו להילוך גבוה. אז זה התכנון, אולי גם נלך לפיו: צפון הודו עד אפריל, עולים להימלאיה, חודש בנפאל. חוצים את טיבט בזריזות (יקר!), יורדים מההימלאיה ב"רכבת השמיים", חודש בשינג’יאנג, מערב סין. משם מערבה עד תורכיה. חודש בקירגיסטן ההררית, חודש בערי אוזבקיסטן וקצת בקזחסטן, אותן בעיקר נעבור ברכבות. חוצים את הים הכספי, חודשיים באזבייג’אן, גרוזיה ותורכיה, ומשם מנסים לשוט לישראל. אולי דרך קפריסין. משהו כמו שבעה חודשים בסך הכל.
אני בן 23, השתחררתי מהצבא לפני קצת יותר מחצי שנה. אחרי כמעט ארבע שנים במסגרת שלא אהבתי, הייתי צריך לקחת תרמיל ולצאת. לנסוע. להסתובב. לטייל. לפגוש אנשים נחמדים. אחרי ההירגעות הזו, ששטפה מעליי את הצבא, חיפשתי מקום להשתקע בו לכמה חודשים, עד הטיול. רציתי לעבוד בעבודת כפיים, בחקלאות אורגנית או בבניה טבעית, וללמוד פרמקלצ’ר, הדרך לחיים בני-קיימא. ושזה יהיה בצפון. אחרי כמעט ארבע שנים מתחת לניאון לא ידעתי אם אני מסוגל. כדי לבדוק, יצאתי להתנדב בחוות אורגניות בארץ, וגם כתבתי על זה בלוג (לינק). זה היה סיבוב די קצר בסופו של דבר. בתחילת הסתיו (טוב, על מי אני עובד – בספטמבר. סתיו לא היה). התמקמתי בכפר האקולוגי "כליל" שבגליל המערבי והתחלתי לעבוד ב"חוות האחיות", משק אורגני במושב נתיב השיירה הסמוך, משם נכתבות שורות אלה.
ועכשיו – עוד סוף ועוד התחלה. הגעתי למשק בהכנות לחורף. הכל היה ריק. לא הכרתי אף אחד. הכנו את השדות, שתלנו, חיכינו לגשם. שורה אחרי שורה התמלאה בעלעלים ירקרקים שמנסים להיות סלק או כרובית. הכרתי כבר קצת את האזור. שריפה בכרמל, ההורים שלי התפנו, הגשם בא, הציפורים הנודדות עזבו. השדות הוריקו, עקרנו עשבים שוטים, גזמנו וטיפחנו. הרגשתי בבית. עכשיו שיא העונה, קוטפים עוד ועוד, שורה אחרי שורה מתרוקנת. כשהשדות יהיו חומים שוב, אני אלך.
